היום

פי מליון יותר קשה מאתמול

שהיה

פי מליון יותר קשה משלשום

ובסדרה הזו

עוד כמה פרקים

ומרוב עור פיל

לא תישאר נשמה

רק גוף

וגופה

יפה כמו שאני

לא פחות, לא יותר

יש לי אהבות נכנסות

ומי שלא – שלא יוותר

 

אשתדל לקבל

את בחירותיי, ואת אלו שלא

אעשה מאמץ קבוע

לא להישבר, השראה לעורר

אין אני אחר

 

גם בשארית כוחותיי אצא לנשום אוויר

את הנפש מהגוף לא אסתיר

ועל העצב שקיים בעולם

אפגין, אתווכח

לעתים אשקע

אם בנפש, אם בגוף

העיקר שאחזור

לצוף

פרולוג

בדצמבר 2009 היינו בפאי. נכון לאז – חור קטן בצפון-צפון תאילנד, איפה ששוכרים קטנוע וקסדה ומטיילים בכבישים בג׳ונגל בצד הלא נכון של הכביש.
בלי להתכוון, ייצא שבדיוק-בדיוק עשר שנים מאוחר יותר, אבוא לבקר.
בזמן שעבר, הספקתי להירשם ללימודי סאונד (4שנים) במכללה שכבר נסגרה, לעשות תואר ראשון בשמונה שנים בלבד, להקים עסק לסגור אותו, להתמסד, להינשא, להתקרייר, להתהאבא, להתמשכן, להילחץ, להיוועץ, להתנסות בתכניות לעדכן ולהתקדם, והנה הזדמנות אחת להגיע לאותו חור קטן בצפון תאילנד, איפה שהכל התחיל.
בום. מה יקרה? אני חושב שב 2009 בכלל לא היה אייפון. היינו משלמים לאינטרנט-קפה (מושג זמני במיוחד; כמעט ונכחד).
פתוח לשמוע מה יהיה למקום כזה להציע לסבא׳לה.

I am here.
I cannot be in multiple places.
What is the point?

אפילוג

מה שקרה לי בפאי זה שחייכתי יותר מדי. לאו דווקא כי עשיתי משהו כיף או מצחיק כל העת, אלא כי זה המקום. אנשים מחייכים, ודאי שתיירים.
העולם הענק שלנו הולך וקטן: מקומות בתוליים מעל פני המים כמעט ואינם זרים לאדם. עם ההתקרבות וההצטמצמות, באים גם מחלות ורגשות כמו קנאה וחמדנות. חכם יהיה להכיר באופיו המשתנה תדיר של העולם והאנשים שעליו, לקבל, להיערך.
איני רוצה להיות עצוב שכסף מניע גם את האנשים בחורים הנידחים ביותר, וגם לא להיות עצוב שעזבתי את פאי ומי יודע אם ומתי אחזור. יש כוחות גדולים ומורכבים שמניעים את האנשים. לצד מאבק חשוב במעטי העשירים שאוחזים בהגה, חשוב לא פחות יהיה ללמוד באמת לשמוח בחלקי, להיות חזק, לאמץ את הפחד אך לבנות ביטחון.
אה, ולתרגל יוגה וקשיבות.

אני מוותר ואוהב את זה
לא מתקרבן
נותן לבן
את כל כולי

המחיר הוא גבוה
ולרוב אינו ברור
הסיפור
שאנחנו כותבים

(לומר) ״לא״ זו לא אפשרות
שומר אנרגיות בצד כדי להבין
איך כדאי לשרוד את המסע, בטעות
פחות להיעלם אל בין הצללים

כבר הוצאנו את כל האוויר מהכדור
המשחק נגמר, הדשא נשחק
השחקנים עזבו, שתי הקבוצות הפסידו
השאירו מאחור ענן אבק

אני עבד חדש
שיכול לתת פחות ולקבל פחות
ובוחר להתמכר

ואתה ילד טהור
יכול לבחור

אם לחלום בגדול או להגשים בקטן
אם לישון טוב בלילות או תמיד להיות בזמן
לקנות מזון מוכן או לטפח שורשים
ואיזה נוף להראות לילדיך היפים

עוד מעט, קמטים יעטרו את פנייך
אם תרצי ואם לא

הרעיון שהתשובה להכל היא – איזון
מוציאה אותי מאיזון
לא ייתכן שהדרך הנכונה היא תמיד
להיות בין טוב ורע, עבד וחופשי, עשיר ועני
אבא ורווק, חלש וחזק, טיפש או חכם, מרתק או סתם
תן לי סימן – להיות אני

ואני לא יכול לדעת אם הפורנו הזה דופק לי את המוח
עוד לא מצאתי פסיכולוגית שרואה את זה בכל הכח

אנחנו חייים לצאת מהקופסה
של הישרדות קשה, של עבדות חדשה
כי מסביב העולם נוהג בתמימות
ומה עדיף: לשרוד יותר, או להנות ולמות?

***

אפילוג (או: למען הסר ספק)

אני נהנה מהחיים. הם פשוט יותר מדי בשבילי כדי שאירגע. זה ייקח זמן, בסוף אקלוט פחות, וארגע. כי אפשר להירגע. כלום לא באמת בשליטה.

אני כותב שירים
כי נשארים
פה אנשים
לא אדישים
אולי הכל זמני
את ואני
כשהסטורי עבר
הפיד נגמר

לרגע עולה השאלה
על מה כל ההמולה
כמה רצים במירוצים
מתי ואיפה ומרגישים

אני פולט מילים
באוויר צלילים
ברחוב נשים
וזה שובר כלים
לא מוותר
לאדמה חוזר
לאבן שתספר
לעץ שאת גופי בשורשיו חודר

לרגע עולה השאלה
מה הספקתי בשבילה
איך אדע שהצלחתי
לתת את שיכלתי

ולכם קטנים
אראה פנינים
שתקבלו עולם
בריא וקיים
כי אני איני
שלם בדמיוני
רק עובר ושב
ונגמר עכשיו

דברים קטנים שעושים לי טוב
אני עוצם עיניים ומוותר לרוב
ככל שכן עובר לו הזמן
משתמש בפחות אור וחמצן

ואני, ידידיי, כמו כל חיה וצמח
בלי תנאים בסיסיים – איני פורח
עוד גבעול מתייבש, עוד עלה נושר
אל מול השעון הרץ אני עוצר

חושב איפה לעבוד, חושב על מה ללמוד
חושב אם מותר לי עוד ילד
ומה יהיה אם אבגוד
חושב על אח שלי, חושב על כמה זמני
חושב על אור שדועך
עובר לצד השני

האלגוריתמים של פייסבוק
מעצבים דעת קהל
מישהו שם כותב קוד
וכאן כולם מצביעים מפד״ל

**

אני לא מחפש לשלם פחות
רק לשלם את מה שאני יכול
ולא לקבל הרבה בתמורה
רק את

**

העולם זז לימין ולשמאל
לפי כמות התמימות של כל האנשים

**

בכל מקום בעולם בו אני נמצא
מתבונן באנשים ומקשיב לשפה
איך זה יכול להיות שהם כאן כל הזמן
בזמן שאני בשלי מתנהל כמתוכנן

כל כך הרבה השתנה בשנים האחרונות.
איכשהו מצאתי את עצמי באחת הפסגות. לא הכי גבוהה, ואולי טוב שכך. אבל די גבוה, יותר מהגובה שלי בכל אופן.
פעם הייתי מוצא את עצמי מטייל באיזו ארץ זרה, ומתרגש מכל פינה. נכנס לקאוץ׳ סרפינג על בסיס שעתי ומחפש אטרקציות בדמות צעירים שמחפשים אטרקציות בדמות צעירים שמחפשים אטרקציות.
עכשיו, ממש ממש אין לי כח. לא היום, לא אתמול ולא נראה לי שמחר. אז אני בלונדון שבוע שלם, לבד, עובד בימים ומשועמם בלילות. חי על חשבון הברון עם אוכל טוב ושתיה כמה שרק יכולתי, מלון נחמד והכל. וזה לא רק שלא מלהיב, זה אפילו מרגיש לי סתמי. טרחה. להיות רחוק מהבית, מהילד שלי הקטן, מבת הזוג שלי, מהג׳וינט של הערב. פה יש רק תיירים מלוקקים שאין לי כח לדבר איתם (לא מנסה, לא קורה), ויין זול שבא לי להקיא.
זה כאילו משהו קורא לי לחזור כבר למלון וללכת לישון.
יש משהו משותף בין דכאון ועייפות. איני בדכאון ממש, ואיני עייף. ובכל זאת אין לי כרגע שום דבר כיף. הכל – סתם.
ולישון – זו אפשרות נהדרת. לכבות את כל החישובים, לתת לראש לנוח מהפיצוצים. אשלם על הפיצה ואקח מונית למלון, נראה מה יקרה שם.
לא יהיו ריגושים, אבל לא איכפת לי. יהיה לי חמים ונעים במיטה.
נחמה.