יפה כמו שאני

לא פחות, לא יותר

יש לי אהבות נכנסות

ומי שלא – שלא יוותר

אשתדל לקבל

את בחירותיי, ואת אלו שלא

אעשה מאמץ קבוע

לא להישבר, השראה לעורר

אין אני אחר

גם בשארית כוחותיי אצא לנשום אוויר

את הנפש מהגוף לא אסתיר

ועל העצב שקיים בעולם

אפגין, אתווכח

לעתים אשקע

אם בנפש, אם בגוף

העיקר שאחזור

לצוף

כשתגדל
אם תשאל אותי
אבא, למה אתה מעשן גראס כל הזמן?
אני מקווה שתהיה לי תשובה טובה
האמת, כל תשובה היא לפעמים טובה
רק שלא בטוח שאדע לענות אותה
אם תשאל אותי
אבא, למה אתה נעלם לארץ אחרת מדי פעם?
אומר לך שזו העבודה שלי
והאמת היא, ולא אסתיר אותה
שזו בחירה שלי
*
אני מנסה בכל כוחי לשמור על איזון
בכל כך הרבה תחומים
ובכלל זה גם לשחרר, לעתים
כדי לשמור על לחצים תקינים
כדי שאדע להאיץ בעליה, להאט בסיבוב
לאהוב קרוביי
להיות אהוב עליהם
ועליי
*
כשתגדל, אמשיך לחבק אותך בכל דרך
לחזק אותך
לתת לך ביטחון וכתף
ללמד אותך ערך
וללמוד ממך
כי אנחנו כמו אוסף של גלגלי שיניים
מפעילים איזה שעון, או מכונה אחרת
אין גלגל אחד חשוב מאחר
זה מאתגר, לעתים נמאס אפילו
אך תמיד כדאי, וכך אמשיך לנסות
להתחבר

אני יושב במרפסת הבית שבניתי. לקראת חצות, אני מעשן ג׳וינט ומאזין למוזיקה מעולה שאיני מכיר. היא בוקעת מהרמקולים שבקיר. אני צולל.

מולי חולק הנוף הלילי את מראהו עם הים התיכון, אורות גוש דן המהבהבים, והרי השומרון מולי. כמה מסגדים זורחים פה ושם.

זה הבית שאנחנו הצלחנו להקים. ובחדר לידינו ישנים עכשיו שני מלאכים. מנמנים כל הדרך אל הזריחה. איזה אתגר ואיזה תוכן זה ילדים. כאילו לפניהם כלום לא היה קשה באמת, וכאילו בלעדיהם לכלום לא תהיה משמעות באמת. כל אחד הוא הזיכרון שלנו, וכל אחד ייצר זיכרון שאולי יוריש לאחר. ובתוחלת של כדור הארץ, מה יישאר מאיתנו בסוף אם לא, לכל היותר, זכרון?

״אנחנו ברי מזל״ הוא אמר, ״כמו שאנחנו כאן, יכולנו גם לא להיות״. אני מהנהן, תופס את המטר והולך למדוד אם יש לי מקום לרהיט המטופש הזה שהזמנתי עכשיו באתר של ״כתר״.

נגמר הפלייליסט, הולך לישון.

אומרים שהתוצאה אינה משמעותית כמו הדרך.

בייבי שלי, אנחנו נכנסים היום לבית שבנינו. כל התנאים, האתגרים, הרצונות והוויתורים לא ישנו את העובדה הפשוטה הזו, שזה בית.

הלוואי ונלמד ונאהב ונפנק את הבית הזה בחיים, עם עליות וירידות דמעות וחיוכים; שהילדים שלנו יחוו ויזכרו רגעים קצרים וארוכים, ממש בקירות האלו, שכל כך התאמצנו להרים… (ואם לא תמיד בידיים שלנו, אז בעקיפין).

אנחנו רק בני שלושים וקצת, ועם בנינו האהובים שלנו, וזה מרגיש לי קצת כמו איזו נקודת שיא בחיים. אולי אני נסחף, ואולי פשוט אין נקודת שיא כזאת. אולי אין משמעות נשגבת או מטרה לסמן ולפגוע. יש רק דרך, רצופת משמעויות שאנחנו מעניקים לה.

הלוואי ונמשיך, ונדע להעניק.

הלוואי שהדרך תימשך כמה שרק נרצה.

ושיהיו לנו בריאות והצלחה, אהבה, הומור ואמת, בבית שלנו.

בדרך שלך, חד וגמיש
את לא שלי, אינך של איש
התה והספרים, רק אותם
לא מתנות וטיולים בעולם

בקטן, את נותנת לי לספק את הצרכים שלי
בגדול, את מאפשרת לבן אדם לפרוח

לעתים מתישה, לעתים מותשת
ילדים קטנים, מובילה ומלטשת
ומלמדת, שגם בעולם כה זמני
יש משמעות אחד לשני

בקטן, אנחנו מאוד מאוד שונים
בגדול, אנחנו יחד כבר שליש חיים

אורח החיים שלי כולל מעט מאוד סקס. ואם כבר סקס, אז בדרך כלל עם עצמי. אמנם היא בהיריון כבר שלוש שנים בערך, ובאמת הצטרפו אלינו שני זאטוטים פרי בטנה של הקוסמת, אבל בין לבין – אפשר קצת, לא? כשחושבים על זה, זה על שנינו העניין. בכל אופן, זה מטריד רק מנקודת מבט אחת. רחבה וחשובה, אבל אחת.
תלויים רק בי הרגלים אחרים, שאני יכול לשנות ולא רוצה.
הסמינריון שלי, שהוא הקש האחרון במסע האינסופי אל התואר. מחכה רק לי. דחיה לאחר דחיה, בקשה לאחר התחננות. קיבלתי כבר את כל ההזדמנויות, ואני דוחה ומתעצל את מה שלא חשוב לי. זו האמת.
כך גם עם הסיגריות, שחזרו לחיי לפני כמה שנים. אני מחביא את זה ממנה כמו ילד מהוריו, ומשתדל לעשן פחות לידה. ועדיין, הסיגריה היא הצורך היחיד שלי בבוקר כדי להירגע. מכור שכזה. וזה מסריח, וזה יקר, וזה עולה לכולנו בבריאות, בריח, בכסף. הרי עוד רגע הגדול שלנו באמת יגדל, ובין כל השאלות המדהימות שהוא יירה מהפה הוא גם ישאל על זה – ואני אגמגם. וכשגמגום לא יספק אותו, אני אשרבט איזה טיעון מטופש כמו ״עזוב, זה סיגריה, זה רע ואני אידיוט – אל תלמד ממני״ ואז הוא ילמד ממני, שזה לא טוב, שזה מסריח ויקר, ולא בריא, ושצריך לעשן ולהסתיר את זה מההורים מהחברים ביסודי, מההורים בתיכון, מהילדים כשהם נולדים… מקסימום לספק איזו תשובה מטומטמת בסוף. למה להתנצל על זה אם זה הצורך שלי? בגלל שאני יכול לשנות אותו, ומעריך את התמורה שבשינוי, ועדיין בוחר שלא.
סמים זה כבר סיפור אחר. זה מתחיל הרבה קודם, עם חצי ליטר בירה שהייתי שותה כל ערב במשך שנים, אחרי הצבא. היא הייתה סלחנית כלפי, כי היא כזו. וכי אני דרשתי את זה בלי מילים. הבירה החזירה איתה קצת סיגריות. והצורך שלי להיות עם עצמי בערב, לערפל קצת את המחשבות והטירדות והרעיונות לכדי מצב רוח כללי וטוב, הוא נמשך ונמשך. בשנים האחרונות כבר הצהרתי בפניה שהאלכוהול יוחלף בגראס מתישהו, יותר בריא, יותר טבעי. כשאני כותב את זה אני קצת מצחיק את עצמי.
כל ערב אני עם ג׳וינט ביד. לפעמים שניים או שלושה. לפעמים גם בצהריים או אחרי הצהריים, או באוטו בדרך הביתה. וכמה מביך זה? הרבה. אני מספיק בוגר כדי לדעת שזה אסור לנהוג ולעשן, ומספיק הגיוני כדי להבין את ההיגיון שמאחורי החוק הזה. והמשפחה המדהימה והמעייפת שלי כנראה לא מספיק יושבת לי במקדימה של המוח כדי שאזכור שאין לזה טעם.
לעתים זה פוגע לי בתפקוד, כשאני עושה דברים בפחות סבלנות או רצינות, או לא מבצע הוראות של ממש. אני מדבר מדהים אחרי ג׳וינט. בעיקר על דברים שאני מכיר, בעיקר על במה מול קהל קטן במשרד, או מול אנשי עסקים מהצד השני של הטלפון. אבל האם באמת אין לי את היכולות האלו כשאני סחי? למה לי להיות חצי-נוכח אחרי חצי ג׳יונט כדי לדבר בנינוחות עם זרים? ועם משפחה?
כל בוקר מתחיל בקפה ומאפה. חייב בבית קפה. איפה שמכינים אותו חזק וטעים וטרי. ואיפה שיש מלצרית חמודה, וקופה שתגהץ לי את האשראי. זה ממשיך בכמה סיגריות, שמתחלפות בג׳וינט או שניים או יותר עד הערב.
אני מעשן פחות סיגריות כשאני מעשן גראס, ואני לא קונה ולא שותה אלכוהול כבר הרבה זמן. אולי שנתיים. יש פה מחיר ותמורה, ואני כבר לא יודע מה טוב. רק יודע שלא עשיתי ספורט כבר שנתיים, וגם לפני זה הייתי מסתפק בהליכה או ריצה קלה פעם בשבוע ו/או יוגה פעם בחודשיים ו/או סקס פעם בשלושה.
אולי זו הבטן שלי ששומרת על מידותיה (פחות או יותר), ואולי זו המחלה שעוד לא הגיעה, ואולי סתם נוח לי לעשות את מה שנוח לי, לדלג מהר אל המצברוח המתאים לי, או להתרחק ממחשבות מדודות ומעייפות. ואולי אני לא בורח מכלום ורק נהנה מהחיים בטוב טעם. בטוח יש מי שיסכים.
מה שבטוח הוא, שגם לגם לזה יש מחיר, וגם אותו אני מעדיף לתת באשראי ולא במזומן. שמישהו אחר ישלם, וישלח לי קבלה בדואר או במייל – אני לא אקרא את זה בקרוב.

נסתרות הן דרכי ההורמונים
רגע הם בעדך, וברגע אחר שוברים הכל
הורסים חוויה יומיומית פשוטה
צובעים בשחור ולבן במכחול

יתושה שעוקצת ללא הבחנה
עושה את מה שאת צריכה ועכשיו
בלי להביט קדימה ואחורה
אין כל היגיון והתמצאות במרחב

אבל זו את
אני לא מתווכח
אני הנפגע
אני הסולח

יש בי אהבה גם כשאין בי תשוקה
לומדים להישען על היסודות
הסבלנות שאנחנו צריכים במיטה
או כשהכל נפלא ואת שוחה בדמעות

אם יש מקום בו הכל מתחבר
לעתים נדירות אני מוצא אותו כאן
והזמן קצר, הוא דוחק לפינה
ובפינה את, ואני נשען

כי כזה אני
ואת לא מתווכחת
לעתים נפגעת
תמיד סולחת

חלק מאיתנו שרים בלב
וחלק מאיתנו בדיוק מתאהב
אני עסוק בחלק מאיתנו
ולכן אני כותב

הילד שלי נרדם רק עם משחקי ידיים
פחות מזה הוא לא מוכן
גם לא בעד חופן מזומן

הילד שבי נרדם רק עם משחקי ידיים
פחות מזה איני מוכן
גם לא בעד עירום ועשן

יש שם משהו, בקצה האצבעות
שמתיר לי להרגיש הכל, כמו חיות
אני אוכל ומלכלך, נוגע בפנים
יש לי צורך להרגיש בכל החושים

הילד שלי נרדם רק עם משחקי ידיים
אם אלך הוא יתעורר
חייב מגע שלא עוצר

הילד שבי נרדם רק עם משחקי ידיים
מכור כך למעשה המלוכלך
אם רק הייתי משחק איתך

הייתי מגיש לך את קצות האצבעות
אולי היינו שואגים כמו חיות
אבל את ואני, אנחנו לא פורשים כנפיים
מכינים ארוחה, ולא אוכלים בידיים

בסוף התבגרנו
זה קרה בזמן שחשבתי מה אעשה כשאהיה גדול
והנה

כולה שלושים ואחת שנה
ואני אבא שבונה למשפחה בית
לא חלמתי שאהיה כאן
חשבתי שאהיה נזקק הרבה יותר
חשבתי שאהיה אמן, או זמר, נגן, יוצר

היצירה שלי היא הסיפור שלי
היא מה שקורה יום אחר יום בביתי, עם ילדי ואשתי
ויותר מדי זמן – בעבודתי
ומעט מדי – בשנתי

כמה ניסיתי לחייך בחיי, כיוונתי לאנשהו כדי להיות שם
ולאט לאט אני חושב, שכל המטרה היא
לכוון למטרה