כל עורכת דין צעירה שתפגוש בפייסבוק, בזמן שתחטט קצת בתקווה שהיא לא חזקה בפרטיות, מפרסמת תמונות שלה מטקס הסיום של הלשכה לעריכת דין, לצד תמונות שלה דופקת צ׳ייסרים ביומלדת 28 של חברה הכי טובה שלה באיזה בר תל אביבי.
איך קוראים לה?
זה קל. רשום שם באנגלית וללא שגיאות כתיב.
מי היא?
כנראה הבחורה המושלמת. חזה יפה. חיוך רחב. אוהבת לטייל ולבלות עם חברות. כמובן מוכשרת וחכמה. טובת לב, בהתאם לתמונות שלה עם ילדים אסיאתיים חצי עירומים. הייתה שם גם תמונה שכנראה היא תועדה בה, עם משהן שנראה כמו סיגריה או ג׳וינט. אבל רק אחת ומלפני חמש שנים. מושלמת.
איך החיים של כולם מושלמים ושלך כל כך… ובכן, אתה כותב על זה.
***
קיבלו אותי לתפקיד ניהולי חדש בעבודה. אמנם כבר הייתי ראש צוות בשנה האחרונה, אבל עכשיו זה משהו אחר. דורש להיות יותר מנהל. קצת יותר פוליטיקאי משופשף.
חצי שנה של פינג-פונג ביני לבין הבוס שלי, האם וכמה אני מתאים להוביל את הצוות החדש שיקום. הוא ראה בי מועמד מוביל, אבל כל הזמן חשש לכישוריי הפוליטיים. "בוא נהיה כנים" הוא אמר, "אתה פוליטיקאי גרוע".
אני באמת פוליטיקאי גרוע. אבל לא 100% גרוע. אני מספיק חכם ועם אינטואיציה חדה בשביל לדעת להתנסח. אבל כן, אני אומר את האמת הישירה כמעט תמיד, בקול רם ועם דלת פתוחה. אין אצלי סודות במשרד, ואם יש אז כולם כבר יודעים אותם. את החשש מהיותי מתאים למשרה הבוס שלי פיזר עד המנכ"ל, וכולם בדרך אמרו שהוא כנראה צודק אבל אני עדיין הכי מתאים מההיצע הקיים. התקבלתי. והאמת שאני שמח וקצת מתרגש. פרק חדש נפתח, ועוד אלמד להיות מירי רגב.
כפיים.
***
לא מזמינים אותי לצאת. אני אמנם שותה כל יום כמעט בירה, או מעשן ג'וינט, אבל מעט מאוד פעמים (בודדות בשנה, אם בכלל) שאני מקבל איזה וואטסאפ "מה קורה? מתי נפגשים?".
פה ושם אני רואה תמונות בפייסבוק (כן, שוב הוא) של חברים שלי מהעבודה באיזה מרתון תל-אביב, או משחק של מכבי (אפילו עם חברים שכבר עזבו את העבודה!), או סתם במקום שהוא לא המשרד – ואני לא בטוח שיש לי תמונות כאלו עם מישהו מהם.
אז איך קרה, שאני בן אדם כזה רגיש ופתוח, קצת מצחיק וקצת מלוח, אמיתי וישר (פוליטיקאי גרוע), ועדיין זה לא השם שלי שנזרק לאוויר כשמישהו חושב "עם מי בא לי לשתות בירה הערב?".
אנחנו טועים הרבה בההערכה העצמית שלנו, זה חלק מלהיות בריא לדעתי. אבל כמה טיפולים ומעגלי פסיכודרמה עוד אצטרך לעבור עד שארגיש טוב עם עצמי? ואם כבר הרגשתי ככה, למה זה בא והולך? על מה השאלות?
***
"מה יהיה עם הקנאה? כולם רוצים להיות חופשיים, אבל ממה אלוהים, ממה?". כלומר, גם קנאה היא בסדר, הרבה יגידו. אבל רמת ה"בסדר" שלה נגזרת מהמרחק שנפרש בינה ובין כמה היא מסבכת אותך. אם אתה מקנא באיזה סלב בקולנוע או עורכת דין יפהפיה בפייסבוק – אשרך. לך תאונן או תשתה משהו ותנגן. יעבור. אתה בריא.
אם אתה מקנא בכל אחד שעובד איתך על תכונותיו שלו – זה כבר פחות נעים. זו תחושת נחיתות של "אני רוצה להיות שם, אבל אני פה". זה תקף גם לגבי נסיעה של מישהו לחו"ל, הופעה של מכר על במה, משכורת מנופחת של חבר. וזה באמת הולך ומחריף. וואו, שבוע שעבר קינאתי בחברי הצוות שלי שאירגנו לעצמם רמקולים איכותיים למשרד (גנבו מהחדר ישיבות, כבר לא צריך שם). כלומר, ממש קינאתי. כמעט החלפתי את הרמקולים שלי בשלהם כאילו לא ישימו לב (זה כמו להחליף אופנוע עם אוטובוס). באמת, טוב שלא השטחתי על הריצפה והתחלתי לצעוק "וואא וואאא" ולדפוק עם הידיים. כל כך קינאתי, שאתמול באיזשהו שלב חלפה בראשי מחשבה של "מה זה היה השבוע שקינאתי בו? נו, מה זה היה?" – ובתוכי ידעתי שאני מקווה שלא אזכר, מרוב שחוויית הקנאה עצבנה אותי.
בריא?
מפריע?
מפריע למנוחת השכנים?
לא יודע. אבל אני בטוח שאם אפשר למצוא לזה מינון נכון – אני אהיה שם כדי להתנסות ראשון.
***
פרטיות. מונולוג אחרון.
אכן, הג'וינטים הפכו אותי עצלן לאחרונה. כלומר, לא באופי – ממש לא! אבל ברגע שעישנתי אחד בערב, אין סיכוי שאעשה משהו "חשוב" אחר כך. מקסימום לשטוף כלים או להימרח מול הטלוויזיה. וכל כמה ימים כשאני מסתכל בטעות על ערימת המסמכים, החשבונות ששילמתי והשטויות שיש לי על השולחן בחדר עבודה – אני אומר לעצמי "יאללה, ג'וינט אחד במקום בירה, ואני חוזר לכאן לסדר את הבלגן הזה".
זה לא קורה.
מה שקורה זה, שבזמן שאני מעשן במרפסת, אני פותח את האייפון, מחטט לאיזו עורכת דין שווה בפייסבוק, מתחיל לכתוב מייל לעצמי, נכנס פנימה וממשיך לכתוב את זה במחשב. עובר מלצחוק ולהתגלגל, ללהתרגש קצת ולקלל, מתבלבל וממלמל עד שמתהווה בליל מילים. חלקן מובן יותר וחלק פחות. מתלבט כל שורה מחדש אם להעלות לפייסבוק (תוך הסתרה מקבוצת החברים מהעבודה) או לשמור לעצמי, ומקווה שההתלבטות הזו לא משפיעה לי כל הכתיבה.
הפרטיות שלי חשובה לי, למרות שאני קצת מוחצן וכותב לא מעט בפייסבוק. זה קצת כמו שתמיד אמרתי שמוסד הנישואין הוא המצאה מוזרה, ושהאדם כבעל חיים לא באמת נהנה מחיים מונוגמיים… והנה, אני בזוגיות כבר חצי מהחיים שלי – ואני בן שלושים. כלומר – מה הקשר בין השטויות שיוצאות לי מהפה על אג'נדות וערכים עם אני חי חיים אחרים? תמיד חלמתי להיות מוזיקאי גדול. לכתוב ולשיר, להפיק, להופיע. יש שם קסם שאני מאוהב בו. כמו אלו שנוסיעם מלא לחו"ל, אלה שמרוויחים טוב, אלה שמקנאים אבל סבבה עם זה, אלה שיוצאים לשתות בירה עם חברים מהעבודה, אלא ששוכבים עם עורכות דין מוכשרות וסקסיות. אני מאוהב בכל אלה, אבל אני לא שם.
בריא? לא יודע.
עד שנדע – נכתוב.
