אחת לכמה שנים אני מוצא את עצמי מפליג בדמיונות של רומנים ובגידות. את ל׳ שאני רואה כל כמה ימים בקפה בקיבוץ, אני ממש רוצה לזיין. היא אמא לילדה בת 12 מהנישואים הראשונים, ולילדה קטנה נוספת מהפרק הנוכחי. כבר שנים שאינה עובדת. בעלה בקבע או משהו כזה.
אין ביננו פלירטוט ממש. זה הכל בראש שלי. או שלעולם לא אדע, כי לעולם לא אנסה. אבל לעולם אין לומר לעולם.
היא לבנה ודי דקיקה, יפה וברונטית. אמרה לי רק לפני כמה ימים, כשדיברנו שוב על ילדים וגמילות והשלכות, שמזל שיש חולצה שמסתירה את מה שקורה לציצים אחרי לידות והנקות. רציתי לומר לה שאשמח לראות, ושלדעתי היא פצצה. ככל שאני גדל בגיל (על הגובה מזמן ויתרתי) אני מבין כמה אני נמשך למילפיות.
אז חיפשתי ארבע שניות ומצאתי טו ה בפייסבוק. בלי שם משפחה אפילו. עלעול קצר בתמונות שלא היו נסתרות מהציבור הרחב חשף הרבה אהבה ופגיעות, וקצת בגדי ים. תנועת הביקיני על הגוף הלבן החשוף זה בדיוק מה שרציתי עמוק בפנים. תרומה גדולה לדמיוני המתפרע, לשאיפותיו הכמוסות.
ותמיד, בין לבין הכלום הזה, נשאלות השאלות.
אם היא תרמוז יותר, האם אעשה צעד?
ולמה שבכלל תרמוז?
ואולי היא פשוט בבית, כל הזמן, נהנית משיחות מזדמנות בקפה הקצר של הבוקר הקיבוץ?
ואני, קטן מזוקן וגמלוני, מי אני בכלל?
נטול שרירים וכריזמה. ללא פנים יפות לרוב הדעות, מלא הפרעות בפנים. ואולי זה בדיוק מה ששומר עלי מהפרעות בחוץ.
*
ככה זה תמיד. הן באות אלי בחלומות, בחוף הים, בפייסבוק או בדרך למשרד. עם חזיה יפה ומציצה מבעד לגופיה עם הפתחים הרחבים. אני מגניב לשם מבטים, כל עוד אני יכול, ומתעלם בכנות חצופה ממצלמות האבטחה או עיני הציבור. זה לא מזיז לי, הרי אף אחד לא יתקוף אותי בפרהסיה. וכמה שאני מוגן בחוץ, ככה אני חשוף בפנים. יודע וכועס שאני עושה את מה שהביצים שלי מבקשות. נשאר עטוף בחלומות, עם אגו שמתפוצץ לבחורות בפנים, ומציאות שמורידה אותי מהעצים.

דברים קטנים שעושים לי טוב
אני עוצם עיניים ומוותר לרוב
ככל שכן עובר לו הזמן
משתמש בפחות אור וחמצן

ואני, ידידיי, כמו כל חיה וצמח
בלי תנאים בסיסיים – איני פורח
עוד גבעול מתייבש, עוד עלה נושר
אל מול השעון הרץ אני עוצר

חושב איפה לעבוד, חושב על מה ללמוד
חושב אם מותר לי עוד ילד
ומה יהיה אם אבגוד
חושב על אח שלי, חושב על כמה זמני
חושב על אור שדועך
עובר לצד השני

הפסקתי לעקוב
מתי אני בארץ שלי
מתי אני מחוץ לארץ שלי

אבל לא הפסקתי
לאהוב
להתגעגע
לילד הקטן שלי

גם אם כל חודשיים אפגוש איש זר לגמרי
ובנעלי הבית של המלון אתהלך למשעי
אני עדיין מאוד מאוד אוהב
את הבן שלי
ואת אמא שלו

לשניהם יש קטע משלהם
אפוף מסתורין ושאלות
מלא בתהיות
מה יהיה מחר?

אני אוהב אתכם

אתם אח ואחות, או בני זוג?
לא פשוט כי כלומר, אם אתם לא זוג.. אז…
הייתי מתחיל איתך. את יודעת, מנסה לדוג.
כן, אני יודע שאני קצת מכוער והרבה נשוי,
פשוט אני אתם יודעים – אני מרגיש קצת שבוי.
זה לא שיש לי בעיה עם מונוגמיה בכלל, או נישואין בפרט,
זה פשוט ממש קשה לחיות 24/7 עם מישהו אחד. כלומר, עם בת. ולא סתם אחת, אלא זו שבחרתי לנצח נצחים, זה שגם אלוהים לא יוציא לי מהתחתונים. זו שקניתי במאה אלף ח״י וזוזים, קיבלתי אישור מההורים ואפילו עשרות אלפי שקלים כדי להזמין מלא משפחה וחברים ולקנות שמלה שכנראה עשוי מזהב ויהלומים ומלא קוקאין וסמים אחרים, אם לשפוט את תג המחיר.
אבל זה לא הכסף, ולא השמלה,
זה תג המחיר של החופש. אני מבקש מחילה.
לא ידעתי שאנחנו יכולים כל כך להתעצבן, על כל התנהגות פשוטה כלפי חוץ – פשוט להתחרפן. ההרגלים והביקורת הפכו אותי מסכן. למה אי אפשר לשטוף כלים מבלי להתעצבן? להפעיל מכונת כביסה על 60 מעלות מבלי להתגונן? לשלוח ילד לגן מבלי שיצטנן? לעשות יותר סקס ופחות לאונן?

הפכנו חכמים מדי, נהיינו ציניים
כל בחורה עם ציצים היא פורנו
כל בחור בלי חולצה הוא סתם
ואין מקום לאמנות יותר בעולם

שבעים שנה של מדינה קטנה
זה עולה בבריאות ויורד בנשימה
ורק החוצה רודפים, חוסכים וטסים
כמה שיותר רחוק – ככה מתרגשים

איך זה שבבית הכל משעמם
מרוקן בשקט בקבוק כמעט שלם
הרי ללא השפעה אני רק עם עצמי
להירדם זה אתגר, אני נלחם למעני

ספרי לי סיפור, איך הייתי פעם ילד
תאמרי לי שאני אבוד, שהייתי פעם ילד
נווד חופשי מלמצוא מנוחה
וכל מי שאבחר תהיה הנכונה

ספרי לי המון על אנשים ברחוב
שקרי לי שלכולם תמיד ממש טוב
אני לא מכיל את העצב בעולם
את יודעת שאין סיפור כיסוי מושלם

איך זה שבבית הכל משעמם
מרוקן בשקט בקבוק כמעט שלם
הרי ללא השפעה אני רק עם עצמי
להירדם זה אתגר, אני נלחם למעני

מדי פעם פוגשים בדרך
אנשים להתאהב בהם
כאלו שמושכים ומושכים
עד שהחבל
ממש נמתח בפנים

לאהבה הזו שקוראת לי פתאום
אני מתייחס יותר מדי
יותר ממה שהיא בכלל מודעת
ובטח יותר משיודעים
אשתי וילדיי

את יפה וחכמה, כמוך טרם פגשתי
אולי מאז הפעם האחרונה שהתאהבתי
ומה את שווה, במקום בו את נמצאת
שהוא לא יותר מחלום

אז חלומות, כן, מה אתם שווים
מקלט לפנטזיות, תשוקות נסתרות, פחדים
אם רק יכולתי לחוות אתכם, עם הידיים והעיניים והלשון
הייתי מסכים, ללכת סתם כך, בלי ציפיות ורעיונות ודמיונות
לישון

לא מוצא את האיזון
בין העבודה והלימודים, השגרה והחיים
לא מוצא את האיזון
בין לתת לעצמי, ולתת לאחרים
לא מוצא את האיזון
בין בירה או שתיים לבקבוק יין
לא מוצא את האיזון
בין טיול לחו״ל והתמכרות לעצירות ביניים

אבל אני מחפש
פותח ספרים, רוקד במעגלים, נותן לזרים להוביל אותי
נושם עמוק, נקרע מצחוק, וממשיך הלאה
איתי

לא מוצא את האיזון
בין משפחה וילדים, להופעות וחברים
לא מוצא את האיזון
בין סיגריה ביומיים לקופסה בשעתיים
לא מוצא את האיזון
בין לשמור על החוק ולשמור על עצמי
לא מוצא את האיזון
בין זה לא את – זה אני

אבל אני מחפש
פותח ספרים, רוקד במעגלים, נותן לזרים להוביל אותי
נושם עמוק, נקרע מצחוק, וממשיך הלאה
איתי

ואולי בכלל מצאתי
ורק הכל שמסובב אותי
נותן לי לחשוב
שלא מצאתי

סלח לעצמך, אני
זה כל שיש לי לומר
השיגעון הזה אולי זמני
גם אם לעולם אינו נגמר

מותר לאבד חשק, מותר
להדגיש פרטים קטנים מדי
להיות לא ברור
לעבוד ולא לחיות

יש לי קצר חשמלי במוח
אני לא מוצא מי שיתקן
בנתיים אני מפחיד אותה, מפחיד אותי
ואין לי כח לשכנע – שיהיה בסדר
לא אותה, לא אותי

לעתים אני מאבד את האמונה, זה קורה הרבה
הרבה מדי, חזק וקשוח ובלי רחמים
וכשאני רוצה רק לישון
דווקא לעצום עיניים – מקרב אותי לשיגעון

האדמה נשמטת תחת רגליי, גופי נשמט תחת ראשי
אני מרחף, אני זז בטירוף בין מציאות למציאות נפרדת
ולעתים זה כואב, ומעייף

וכמה סבלנות צריך?
מתי כבר אתעורר, או אבריא?

סלח לעצמך, אני
היה חזק, תאמין
אל תתאמץ
רק תהיה, תנשום
הגוף יעשה את שלו
זכור את זה
שתף את עצמך, ללא בושה וחסמים
והנפש תבריא

להקה קטנה, עושים מוזיקה ביחד
הם יכולים להסתכל אחד על השני, לסמן, לאותת, לתאם
לא חייבים ממש מנהיג, גם אם יש מישהו דומיננטי

להקה גדולה, יכולה לעבוד ביחד
מפיק יכול לעזור, להוביל, לתאם, להשפיע
הוא לא ישנה את המוזיקה שלהם, אבל הוא יתמוך
והם יישענו עליו

תזמורת, מנגנת יחד
הם זקוקים למעבדים, מפיקים ומנצח
יש שכבה של הנהלה שמפקחת ומובילה
בקונצרטים, הם יישבו רחוק, אולי בכלל לא יהיו
אבל בלעדיהם – התזמורת לא תתקיים

בקומונה יש הידברות, במושב יש וועד
בעיר יש עירייה, ובמדינה יש ממשלה
לכל קבוצה יש מנהיגים
ככל שהיא גדלה – כך הם מתרחקים
וכשמנהיג של קבוצה הוא לא באמת חלק ממנה
איך חבריה יסתכלו אחד לשני בעיניים
איך הם יעבדו יחד, איך ינגנו

וכשהקבוצה גדולה כל כך, אולי המנהיג בכלל מנהיג קבוצה קטנה יותר
כזו שקרובה אליו
שם אין חברים, ולא מסתכלים בעיניים,
אבל מנגנים את אותו שיר

לא ברור לי אם אני רוצה להיות חלק מהקבוצה הזו,
או לחפש אחת קטנה יותר

עכשיו אני חווה רגע של רגיעה

בלתי אפשרי להסביר את החרדה שהתחוללה כאן לפני רגע

זו לא מניה-דיפרסיה

זה או דיכאון, או חרדות שבאות והולכות כמו נוסעים ברכבת

מורידות את המוטיבציה לאפס

גורמות לראש לרצות לומר לגוף, לך לך

ואיני יודע אם אני משכנע את עצמי שאיני אובדני, בשבילי, או לא בשבילי

כי עכשיו, כרגע, כשהחרדה הלכה ועד שתבוא אחרת

אני מרגיש טוב

ומעניין אותי במיוחד, ממש קריטי לי לדעת

אם זה עניין ביולוגי, כימי, משהו בין שני קולטנים במוח שניתן לטפל בו

והאם כדאי לטפל בו

והאם זה טיפול תרופתי או פסיכולוגי (הרי לכזה אני הולך כבר כמה חודשים)

או שמא זה לחץ רגשי ונפשי שמתגבר וגורם לראשי להיות טרוד

עמוס מחשבות שליליות ומיותרות עד אין קץ

כל כך כבד, שאפילו השינה לא תעזור

רק הבוקר התעוררתי בחמש וחצי, שעתיים לפני השעון

ולא הצלחתי לחזור לישון

נכון, זה אולי קשור להריון

או לאחותי ואבא שלי, שמעמיסים עלי מטענים כמו הייתי ספינה

מתעלמים מהרעיון שגם ספינות שוקעות לעתים

ומזג האוויר כאן אינו יציב

***

הולך לאכול בננה