כל כך הרבה השתנה בשנים האחרונות.
איכשהו מצאתי את עצמי באחת הפסגות. לא הכי גבוהה, ואולי טוב שכך. אבל די גבוה, יותר מהגובה שלי בכל אופן.
פעם הייתי מוצא את עצמי מטייל באיזו ארץ זרה, ומתרגש מכל פינה. נכנס לקאוץ׳ סרפינג על בסיס שעתי ומחפש אטרקציות בדמות צעירים שמחפשים אטרקציות בדמות צעירים שמחפשים אטרקציות.
עכשיו, ממש ממש אין לי כח. לא היום, לא אתמול ולא נראה לי שמחר. אז אני בלונדון שבוע שלם, לבד, עובד בימים ומשועמם בלילות. חי על חשבון הברון עם אוכל טוב ושתיה כמה שרק יכולתי, מלון נחמד והכל. וזה לא רק שלא מלהיב, זה אפילו מרגיש לי סתמי. טרחה. להיות רחוק מהבית, מהילד שלי הקטן, מבת הזוג שלי, מהג׳וינט של הערב. פה יש רק תיירים מלוקקים שאין לי כח לדבר איתם (לא מנסה, לא קורה), ויין זול שבא לי להקיא.
זה כאילו משהו קורא לי לחזור כבר למלון וללכת לישון.
יש משהו משותף בין דכאון ועייפות. איני בדכאון ממש, ואיני עייף. ובכל זאת אין לי כרגע שום דבר כיף. הכל – סתם.
ולישון – זו אפשרות נהדרת. לכבות את כל החישובים, לתת לראש לנוח מהפיצוצים. אשלם על הפיצה ואקח מונית למלון, נראה מה יקרה שם.
לא יהיו ריגושים, אבל לא איכפת לי. יהיה לי חמים ונעים במיטה.
נחמה.

הפסקתי לעקוב
מתי אני בארץ שלי
מתי אני מחוץ לארץ שלי

אבל לא הפסקתי
לאהוב
להתגעגע
לילד הקטן שלי

גם אם כל חודשיים אפגוש איש זר לגמרי
ובנעלי הבית של המלון אתהלך למשעי
אני עדיין מאוד מאוד אוהב
את הבן שלי
ואת אמא שלו

לשניהם יש קטע משלהם
אפוף מסתורין ושאלות
מלא בתהיות
מה יהיה מחר?

אני אוהב אתכם

שני דברים שאני חייב לחתוך, ומייד.
הסיגריות שחזרו אלי ליום-יום,
התחושה שאני יכול לכבוש מישהי אחרת.
פנטזיות, סופן להתממש או להתפוגג,
או להתחלף באחרות,
רק שלא יישארו כמו שהן עכשיו – קשות ומציקות.
זה ממכר, לשבת איתך, יפה ואסורה, מושכת וקלילה, מסובכת ומאתגרת, ולקוות בפנים שתגידי לי ״כן״. אם התקווה תהפוך מציאות, לא אדע להתמודד עם זה.
העשן הזה שנכנס ויוצא, לא הופך אותי מרוצה. רק מרגיע, מענג לרגע, כמו ארוחת מקדונלדס, כמו אוננות. כיף ומיותר באותה נשימה.
התמכרויות – פנו מקום לבחירה חופשית, תנו לי ללכת על קו פרשת המים בהנאה, כשמשמאלי רגש ומימיני היגיון. בלי לפחד מהם, בלי להילחם בינהן.
הרי על קצת ההר יש נוף, אז למה שאסבול כשעיני נשואות לאופק?

לא היה איכפת לי
אם הנפילות היו עדינות
אם לבור היתה קרקעית

לא היה איכפת לי
אם הייתי יודע שזו תקופה
אם מישהו היה מציע חלופה

לא היה איכפת לי
אם הנאותיי היו נשארות
אם קרוביי היו למשענות

לא היה איכפת לי
אם כשהייתי נזכר זה לא היה חוזר
אם לדבר עם מישהו היה עוזר

לא היה איכפת לי
אם יכולתי לפתח אדישות
אם הובטח לי שזה לא לצמיתות

לא היה איכפת לי
אם רק ידעתי למה זה קורה
אם היתה לי יכולת להכיל את זה

לא הה איכפת לי
אם זה לא היה מרגיש כמו שיגעון
שמתפתח במוחי עם התקדמות השעון

אבל הנפילות האלו
באות והולכות ובאות
ולעתים נשארות ונתקעות
ומשבשות לי את היום-יום

ואין פיקציה גדולה מכח המחשבה
ואין לאן לברוח כשאינך יכול לסלוח
לעצמך
לשים זין כזה ענק
על כל התמורות שחלו בך

לפחות עוד איכפת לי
לפחות זה עוד נותר בי:
רצון עמוק
פחד משיגעון
לדבר ולשתוק
מסביב לשעון

ושבריר של אמונה
שעדיין לא מת

סלח לעצמך, אני
זה כל שיש לי לומר
השיגעון הזה אולי זמני
גם אם לעולם אינו נגמר

מותר לאבד חשק, מותר
להדגיש פרטים קטנים מדי
להיות לא ברור
לעבוד ולא לחיות

יש לי קצר חשמלי במוח
אני לא מוצא מי שיתקן
בנתיים אני מפחיד אותה, מפחיד אותי
ואין לי כח לשכנע – שיהיה בסדר
לא אותה, לא אותי

לעתים אני מאבד את האמונה, זה קורה הרבה
הרבה מדי, חזק וקשוח ובלי רחמים
וכשאני רוצה רק לישון
דווקא לעצום עיניים – מקרב אותי לשיגעון

האדמה נשמטת תחת רגליי, גופי נשמט תחת ראשי
אני מרחף, אני זז בטירוף בין מציאות למציאות נפרדת
ולעתים זה כואב, ומעייף

וכמה סבלנות צריך?
מתי כבר אתעורר, או אבריא?

סלח לעצמך, אני
היה חזק, תאמין
אל תתאמץ
רק תהיה, תנשום
הגוף יעשה את שלו
זכור את זה
שתף את עצמך, ללא בושה וחסמים
והנפש תבריא

מה שקורה לי זה אמיתי.
מה שקורה לנו הרי קורה בתוך המוח.

אין מציאות מעבר למחשבה.
וזו, הארורה, יכולה לשלוט בקצב דפיקות הלב,
בתחושת בחילה, ביכולת לעבד כדור, בתזמון השינה.
והחלק הכי נורא – זה כמו לשחק "ים-יבשה".

אתה לגמרי יכול להיות רגע אחד פה, רגע אחד שם. בהינד אפעף. בקשירת קשר מוחי קטן.
אתה יכול להיות נורמלי, לעבוד בחברת הייטק, להיות בהריון או לבנות בית.
או ש
אתה יכול להסתכל על פרטים קטנים בחלל, ולתהות מדוע, ולנתח את הנשימות שלך כאילו הן טעות. מקרה.

בו-זמניות היא האשמה הגדולה, לדעתי, בפירוק הפאזל שנקרא המוח שלי.
כל הלשוניות הפתוחות בדפדפן על המסך. כל הטלפוניה הזו בזמן הנהיגה. כל הפרסומות האלו באמצע העיתון. כל העבודה הזו והכסף הזה באמצע היום.

ואם הוא מתפרק – איזה כדור בדיוק ישאיר אותו שלם?
ואם הוא מתפרק – למי צריך להודיע?
הפסיכולוג המתמחה שלי? אחותי המשוגעת? אשתי ההריונית?
לו רק לא ידעתי שזה אפשרי להשתגע.

רק משהו קטן ומוכר יכול לפקס אותי, להעסיק את המוח במשהו אחר, שאסבול פחות, שלא ארגיש את הבלבול. ובזמן הזה, כשאני פאסיבי, זה כמו פלסטר – אבל זו לא תרופה.

אני אוהב לחיות. אני זוכר שאני אוהב לחיות, אבל ברגעים קצרים וחדים, כמו ים-יבשה, אני מבין-לא-מבין למה אנחנו חיים.

זה לא מטריד אותי בין לבין – זה מטריד אותי רק כשאני שם. לא כי אעשה עם זה משהו. להפך, דווקא כי אני לא עושה עם זה כלום, ואני מפחד להיתקע.

הכי מפחד בעולם.

עכשיו אני חווה רגע של רגיעה

בלתי אפשרי להסביר את החרדה שהתחוללה כאן לפני רגע

זו לא מניה-דיפרסיה

זה או דיכאון, או חרדות שבאות והולכות כמו נוסעים ברכבת

מורידות את המוטיבציה לאפס

גורמות לראש לרצות לומר לגוף, לך לך

ואיני יודע אם אני משכנע את עצמי שאיני אובדני, בשבילי, או לא בשבילי

כי עכשיו, כרגע, כשהחרדה הלכה ועד שתבוא אחרת

אני מרגיש טוב

ומעניין אותי במיוחד, ממש קריטי לי לדעת

אם זה עניין ביולוגי, כימי, משהו בין שני קולטנים במוח שניתן לטפל בו

והאם כדאי לטפל בו

והאם זה טיפול תרופתי או פסיכולוגי (הרי לכזה אני הולך כבר כמה חודשים)

או שמא זה לחץ רגשי ונפשי שמתגבר וגורם לראשי להיות טרוד

עמוס מחשבות שליליות ומיותרות עד אין קץ

כל כך כבד, שאפילו השינה לא תעזור

רק הבוקר התעוררתי בחמש וחצי, שעתיים לפני השעון

ולא הצלחתי לחזור לישון

נכון, זה אולי קשור להריון

או לאחותי ואבא שלי, שמעמיסים עלי מטענים כמו הייתי ספינה

מתעלמים מהרעיון שגם ספינות שוקעות לעתים

ומזג האוויר כאן אינו יציב

***

הולך לאכול בננה

צביעות
כי אין דרך אחרת
כשהכל הופך קשה
גם אנשים הופכים קשים

לעזאזל הפציפיזם
הוא נעלם כשנלחמים
כולנו חברים הכי טובים
כשאנחנו שבעים

אני אשתה עוד יין
רק כי אני יכול
כי אני לא יודע להיות חופשי
בלי שהלב שלי ידפוק

חזק, תעזבי
אין מילה בעברית
זה כאילו לא עשיתי כלום
אבל בזבזתי את הזמן
כמו נרקומן

את כל היום יושבת מול המחשב
מתכננת מהלכים
מתכנתת תכניות
כמו הפונקציות שאת כותבת
ככה את חושבת
שניתן לערוך מניפולציות על בני אנוש

אצלי, זה לא עובד כך
כאן יש צורך אמיתי בלפתוח את הפה ולדבר
לא אבין מה את רוצה ממני
רק כי לחצת על הכפתור

דברי עכשיו, ילדה, אני שומע
ולא איכפת כמה את מנסה להתבגר
זה מביא לי את הסעיף
כשאת מנסה לשטות במישהו אחר

די, ביץ'
die