סלח לעצמך, אני
זה כל שיש לי לומר
השיגעון הזה אולי זמני
גם אם לעולם אינו נגמר

מותר לאבד חשק, מותר
להדגיש פרטים קטנים מדי
להיות לא ברור
לעבוד ולא לחיות

יש לי קצר חשמלי במוח
אני לא מוצא מי שיתקן
בנתיים אני מפחיד אותה, מפחיד אותי
ואין לי כח לשכנע – שיהיה בסדר
לא אותה, לא אותי

לעתים אני מאבד את האמונה, זה קורה הרבה
הרבה מדי, חזק וקשוח ובלי רחמים
וכשאני רוצה רק לישון
דווקא לעצום עיניים – מקרב אותי לשיגעון

האדמה נשמטת תחת רגליי, גופי נשמט תחת ראשי
אני מרחף, אני זז בטירוף בין מציאות למציאות נפרדת
ולעתים זה כואב, ומעייף

וכמה סבלנות צריך?
מתי כבר אתעורר, או אבריא?

סלח לעצמך, אני
היה חזק, תאמין
אל תתאמץ
רק תהיה, תנשום
הגוף יעשה את שלו
זכור את זה
שתף את עצמך, ללא בושה וחסמים
והנפש תבריא

עכשיו אני חווה רגע של רגיעה

בלתי אפשרי להסביר את החרדה שהתחוללה כאן לפני רגע

זו לא מניה-דיפרסיה

זה או דיכאון, או חרדות שבאות והולכות כמו נוסעים ברכבת

מורידות את המוטיבציה לאפס

גורמות לראש לרצות לומר לגוף, לך לך

ואיני יודע אם אני משכנע את עצמי שאיני אובדני, בשבילי, או לא בשבילי

כי עכשיו, כרגע, כשהחרדה הלכה ועד שתבוא אחרת

אני מרגיש טוב

ומעניין אותי במיוחד, ממש קריטי לי לדעת

אם זה עניין ביולוגי, כימי, משהו בין שני קולטנים במוח שניתן לטפל בו

והאם כדאי לטפל בו

והאם זה טיפול תרופתי או פסיכולוגי (הרי לכזה אני הולך כבר כמה חודשים)

או שמא זה לחץ רגשי ונפשי שמתגבר וגורם לראשי להיות טרוד

עמוס מחשבות שליליות ומיותרות עד אין קץ

כל כך כבד, שאפילו השינה לא תעזור

רק הבוקר התעוררתי בחמש וחצי, שעתיים לפני השעון

ולא הצלחתי לחזור לישון

נכון, זה אולי קשור להריון

או לאחותי ואבא שלי, שמעמיסים עלי מטענים כמו הייתי ספינה

מתעלמים מהרעיון שגם ספינות שוקעות לעתים

ומזג האוויר כאן אינו יציב

***

הולך לאכול בננה

איכס.
הנה, הגיע הזמן הזה בשבוע בו אני מקנא.
מקנא בהוא שיושב בארוחת צהריים ומצחיק את כולם, מקנה בהוא שמתבאס על ניל יאנג שלא יגיע לישראל, אבל בקטנה, הוא כבר היה בהופעה שלו בחו"ל. מקנא בהוא שהוא כל כך חנון עד שהוא לא שם לב מתי צוחקים עליו ומתי צוחקים איתו. והוא הבוס, אז תמיד צוחקים איתו.
הקנאה הזו באה ביום ראשון, ולאט לאט דועכת עד יום חמישי. בחמישי אני מלך. אי אפשר עלי. אבל עד חמישי יש עוד ארבעה וחצי ימים, וזה מרגיש נצח.
וכך קורה שבכל שבוע מחדש, כמו לופ קבוע, אני מתמודד עם הרגש הארור עלי האדמות. כל חוסר הבטחון נשפך ממני כמו ביוב לים.
באיזשהו מקום, בא לי שיפטרו אותי. אמנם נוח להרוויח שבעה-עשרה אלף שקל. זה מקל עלי מאוד. אבל בא לי שיפטרו אותי. אני גם ככה עובד גרוע, לא פרודוקטיבי, עצלן, למלם, לא אסרטיבי, ועוד תכונות נדרשות שבראיון עבודה לפני שנה שיחקתי אותה כל כך כן ולמעשה אני כל כך לא, אבל מה כבר יש להם לעשות עם זה היום? לפטר אותי? יאללה, קדימה! יש לי עוד מקומות לקנא בהם.
אם היא באה מביקורת, אז תן לביקורת לצאת.
אם היא באה מפגיעות, איך נתחזק?
אבל דבר אחד בטוח – לא משנה מאיפה היא באה, ולאן היא הולכת – אני שונא אותה. שונא שונא שונא.
זה מקטין אותי, זה גורם לי להרגיש בורג, זה מזעזע את עולמי.
ביום ראשון.
אפשר לדלג אותם?
אפשר להתבגר כבר ולהפסיק לחפור?
אפשר להיות פחות ביקורתי כלפי עצמי? וכלפי סביבי?
זין בעין. בא לי לשבור משהו עכשיו, לקלל. אני מרגיש פרץ של אנרגיות עצורות בפנים. סביבה מחורבנת. בתאבון.
מבזבז את הזמן.

אין לי כח לראות פרצוף של אישה, שמתנהגת כמו ילדה. שזה מצחיק, כי רוב הזמן אני ילד בעצמי. פשוט אין לי כוח אין לי כוח אין לי כוח.

תראי,
אני שותה בירה כל ערב,
קפה ומאפה – כמעט – כל בוקר,
מאונן לפחות פעמיים בשבוע,
ובחיים האלה, מעניינים אותי בעיקר אהבה, מוזיקה וטיולים.
את אלו הייתי רוצה להעניק למשפחה שלי, לעבור יחד איתם,
לילדים שלי, לבת הזוג שלי.

ככה את נכנסת לזה.
אחרי שש שנים, קצת התחלתי להכיר אותך.
ואני רוצה להמשיך.
בואי נתחתן.

זה רק טקס,
אבל זו הדרך המקובלת להצהיר על כוונות.
ואני רוצה שתהיי האמא של הילדים שלי. כל החמישה.
מוכנה? מוכנה??

יש צדק בגשם
יש צדק בשמש
בכל צבע של השמיים
נמצא טוב ונמצא רע

יש תיאוריה לכל דבר
ועל כל תיאוריה יש ביקורת
אין לזה סוף

החשק לטייל הוא פחד מהיום-יום
והביטחון שבשגרה קורא תיגר על הטיול
איך נדע במה לבחור,
כשיש רק הזדמנות אחת?

כלים שונים מנחים אותי, בעולם הזה –
לקנות בכסף, לנקות בסמרטוט, להיפרד במילים, לאהוב בטבעת
והספק שלי בכולם, כמו אבן לרגליי
קשורה, כבדה ומעכבת

יום אחד אעשה כאן צדק
ואלמד לחיות עם עצמי
בשלום
עם או בלי ביקורת, עם או בלי ספקות
להכל מותר להיות

כמו אותיות
הכל חלקים מפאזל
העיקר שנשלים אחד את השניה
כך הטבע עשה אותנו