איש זקן עקף אותי בתור לקופה. הרגשתי חסר אונים.
למרות שהוא היה נראה אדם טוב, וכאמור – זקן, לא יכולתי שלא לקלל אותו קצת מבפנים.
אם הוא עשה זאת היום, כנראה שעשה כך תמיד. והמחשבה הזו שרפה לי את הפיוז.
רציתי לומר לו את האמת: שמחכים לי בחוץ אישה ותינוק, שאני מאחר לאזכרה של סבא שלי. אבל שתקתי.
אכלתי את עצמי מבפנים ושתית שוקו בשקית.

סלח לעצמך, אני
זה כל שיש לי לומר
השיגעון הזה אולי זמני
גם אם לעולם אינו נגמר

מותר לאבד חשק, מותר
להדגיש פרטים קטנים מדי
להיות לא ברור
לעבוד ולא לחיות

יש לי קצר חשמלי במוח
אני לא מוצא מי שיתקן
בנתיים אני מפחיד אותה, מפחיד אותי
ואין לי כח לשכנע – שיהיה בסדר
לא אותה, לא אותי

לעתים אני מאבד את האמונה, זה קורה הרבה
הרבה מדי, חזק וקשוח ובלי רחמים
וכשאני רוצה רק לישון
דווקא לעצום עיניים – מקרב אותי לשיגעון

האדמה נשמטת תחת רגליי, גופי נשמט תחת ראשי
אני מרחף, אני זז בטירוף בין מציאות למציאות נפרדת
ולעתים זה כואב, ומעייף

וכמה סבלנות צריך?
מתי כבר אתעורר, או אבריא?

סלח לעצמך, אני
היה חזק, תאמין
אל תתאמץ
רק תהיה, תנשום
הגוף יעשה את שלו
זכור את זה
שתף את עצמך, ללא בושה וחסמים
והנפש תבריא

לפעמים
כשאני עומד קרוב לאנשים זרים
נשים זרות
אני בוהה בהן
במקומות מוזרים

אחורי התנוך של האוזן
נקודת חן על היד
מקומות שהייתי מכיר ואוהב
לו הייתה זו שלי

כל אחת מהן יכלה להיות
ומעניין אם בסוף
אראה זאת כאהבה
או אוסף הזוי של בחירות

אני פחות מרגיש היום
אלא יותר, רוצה

עטפתי את זה יפה: "אני רוצה שהיא תהיה האמא של הילדים שלי". ככה הגדרתי את זה שוב ושוב, לחברים הקרובים שלי, לפסיכולוגית, ולכל מי שידע שאני מטיל ספק בזוגיות הזו.

אני מתבייש לומר שאני מטיל בה ספק. כי רוב הזמן אני לא בטוח שזה נכון. רוב הזמן אני אוהב אותה, ורוצה אותה האמא של הילדים שלי. אבל בזמנים אחרים אני מרגיש בחסרונות. דברים שחסרים לי. אולי אבוי לי, ואולי לגיטימי, אבל עם הרגשה לא מתווכחים – רק מנסים להבין.

היא רוצה שגרה, אני רוצה הרפתקאה; היא רוצה ילדים, אני רוצה לזיין; היא רוצה להשמין, אני רוצה אותה פצצה יפה שתעשה לי את זה; היא רוצה חתונה, אני רוצה להבין אם מונוגמיה היא בכלל דבר טבעי, ואז נדבר; היא רוצה להישאר בארץ, אני רוצה לטייל עד המוות; היא רוצה לבשל, אני רוצה לאכול; היא רוצה ללכת לישון, אני רוצה לנגן, לשתות, לעשן, לחיות.

***

את נעלבת שאני קורא לך קונפורמיסטית, אבל יודעת שזה נכון – רק לא מבינה מה הבעיה בזה. אני מצדי, לא שם לב שאני מעליב אותך, יודע שזה נכון, ובדיוק כמוך – לא יודע מה הבעיה בזה. ועדיין, אני מתקשה להיכנס איתך לסירה ולחתור. אולי אלו הפערים האלו, שאת רוצה ימינה ואני רוצה שמאלה, ואולי אני פשוט מכוער ואת יפה לי. ואולי אני יפה ואת מכוערת. ואולי – עם כל הכבוד לאנטי-קונפורמיסטיות שלי – שחור ולבן לא הופכים מסתדרים יחד.

ולסיכום, הבעיה המרכזית שלי היא שאני לא מצליח להחליט ולזרום. אני רק יודע לשחק אותה כזה. זורם. בתכלס אני אחד התקועים והמקובעים שבנמצא. אני משתמש בך כקונטרא לכל מה שאני לא. אני נהנה להישען על הרצונות שלך כאילו הם מנוגדים לשלי, כשבעצם הם אלו שמגשימים את הדברים שאני רוצה לעשות. את הדרך בה אני רוצה לחיות. יש לי בראש ים של הרפתקאות שהייתי מת להגשים. הייתי מת לזיין כוסית, להיות עם אישה מבריקה אך לא מדי, לטייל פעמיים בשנה לפחות ליעדים רחוקים, להתפרנס כמו מניאק, ולהיראות טוב עם ריבועים קלים בבטן. את כל אלו אין לי, ולא יהיה לי. ובמקום לשכוח מזה ולהמשיך הלאה, אני מתבאס שלא ניסיתי להשיג את זה מספיק – ומאשים אותך בזה.

אני מצטער.

והערה לעצמי: לא לדבר יותר על קונפורמיזם ועלינו. אנחנו עושים מה שאנחנו מחליטים לעשות. כל דבר אחר שקורה הוא בגללנו ובזכותנו. לא אחד שמושך, וגם אם כן – הניסיון להבין מי הוא מי תמיד יעלה בתוהו, ועדיף פשוט להקשיב לעצמך במקום להאשים ודמיין שמכעס ומרמור תבוא הישועה.

אני אוהב אותך. את האלוהים שלי.

לעתים אני חושב שהתפספסו לי החיים, עד כה
בגלל שהתביישתי
חשבתי שמגיע לי פחות, שאני עשוי לאכזב
וקיבלתי את מה שלא רציתי כי לא ידעתי מה אני רוצה

חודש בחודשו עבדתי
ישבתי בבתי קפה
אוננתי
הרווחתי לא רע, ורציתי יותר
אפילו התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית

על טיולים גדולים ויתרתי, וכשיצאתי לטיולים קטנים חזרתי מהר
כדי שהיא לא תישבר
או כדי שאני לא אאחר
העיקר שבזבזתי מלא, נהנתי מאוד, רציתי עוד

גם אם היום אסע לטייל, חודשיים או שלושה, עם תרמיל ומקל
כנראה שלעולם לא ארצה להפסיק
והגחמות לנצח יישארו, והדשא שלהם תמיד ירוק יותר מגינתי השחונה

כל אישה שעוברת משאירה אותי רעב
הפסיכולוגית תגיד שאולי אני לעולם לא אשבע ממה שיש לי, כי את הבחירות שלי עשיתי ממקום של קורבן, ביישן
תנו לו – והוא ייקח
אבל אני חושב שמעבר לכך
יש לי בעיה עם הסביבה ההמונית הזאת

לו רק היה לי האומץ להתפצל
ללכת למקום קטנטן ולגדל בו את ילדיי
שלא ינסעו במכונית, שלא ייצפו בוידאו, שלא ידברו בטלפון
לא כי פעם היה כאן טוב יותר
פשוט כי פעם היינו מתקשרים
היום בעיקר משקרים

גם אני משקר
לפעמים גם לעצמי
והמלאך והשטן שעל כתפי
שקרנים גם הם

אז לא די בכך שאין אמת אחת
לא רק שמחשבה יוצרת מציאות
אלא שגם זו הנוצרת משתנה כל העת
עד ש

לעתים אני חושב שהתפספסו לי החיים

קפוא בחוץ
נכנס לרכב, מסובב מפתח
נוסע לכיוון הזריחה
לא בשבילה
רק בשביל לשבת כל היום
במשרד קטן ואיום

חבל
יש לי יחסי אנוש טובים
כמה זמן עוד
אבזבז אותם על מחשבים

כמה שנים עד שאחזור לעצמי
אתפכח, אשתלח ברצוני

ובערב אני
מטביע את יגוני
כאילו מישהו מת, כאילו זה רציני
זה הכל זמני

ואני יכול להתנדב
לתת, לקחת, להחמיא, להיעלב
לנקות את המצפון עד שאתעייף
ועדיין ללכת לישון רעב

חבל
יש לי יחסי אנוש טובים
כמה זמן עוד
אבזבז אותם על מחשבים

רק לכמה ימים, אתחבר לעצמי
אשתגע, אמצא את מקומי

ואולי, אם יהיה לנו טוב, נישאר