כשתגדל
אם תשאל אותי
אבא, למה אתה מעשן גראס כל הזמן?
אני מקווה שתהיה לי תשובה טובה
האמת, כל תשובה היא לפעמים טובה
רק שלא בטוח שאדע לענות אותה
אם תשאל אותי
אבא, למה אתה נעלם לארץ אחרת מדי פעם?
אומר לך שזו העבודה שלי
והאמת היא, ולא אסתיר אותה
שזו בחירה שלי
*
אני מנסה בכל כוחי לשמור על איזון
בכל כך הרבה תחומים
ובכלל זה גם לשחרר, לעתים
כדי לשמור על לחצים תקינים
כדי שאדע להאיץ בעליה, להאט בסיבוב
לאהוב קרוביי
להיות אהוב עליהם
ועליי
*
כשתגדל, אמשיך לחבק אותך בכל דרך
לחזק אותך
לתת לך ביטחון וכתף
ללמד אותך ערך
וללמוד ממך
כי אנחנו כמו אוסף של גלגלי שיניים
מפעילים איזה שעון, או מכונה אחרת
אין גלגל אחד חשוב מאחר
זה מאתגר, לעתים נמאס אפילו
אך תמיד כדאי, וכך אמשיך לנסות
להתחבר

אני מוותר ואוהב את זה
לא מתקרבן
נותן לבן
את כל כולי

המחיר הוא גבוה
ולרוב אינו ברור
הסיפור
שאנחנו כותבים

אומרים שהתוצאה אינה משמעותית כמו הדרך.

בייבי שלי, אנחנו נכנסים היום לבית שבנינו. כל התנאים, האתגרים, הרצונות והוויתורים לא ישנו את העובדה הפשוטה הזו, שזה בית.

הלוואי ונלמד ונאהב ונפנק את הבית הזה בחיים, עם עליות וירידות דמעות וחיוכים; שהילדים שלנו יחוו ויזכרו רגעים קצרים וארוכים, ממש בקירות האלו, שכל כך התאמצנו להרים… (ואם לא תמיד בידיים שלנו, אז בעקיפין).

אנחנו רק בני שלושים וקצת, ועם בנינו האהובים שלנו, וזה מרגיש לי קצת כמו איזו נקודת שיא בחיים. אולי אני נסחף, ואולי פשוט אין נקודת שיא כזאת. אולי אין משמעות נשגבת או מטרה לסמן ולפגוע. יש רק דרך, רצופת משמעויות שאנחנו מעניקים לה.

הלוואי ונמשיך, ונדע להעניק.

הלוואי שהדרך תימשך כמה שרק נרצה.

ושיהיו לנו בריאות והצלחה, אהבה, הומור ואמת, בבית שלנו.

אורח החיים שלי כולל מעט מאוד סקס. ואם כבר סקס, אז בדרך כלל עם עצמי. אמנם היא בהיריון כבר שלוש שנים בערך, ובאמת הצטרפו אלינו שני זאטוטים פרי בטנה של הקוסמת, אבל בין לבין – אפשר קצת, לא? כשחושבים על זה, זה על שנינו העניין. בכל אופן, זה מטריד רק מנקודת מבט אחת. רחבה וחשובה, אבל אחת.
תלויים רק בי הרגלים אחרים, שאני יכול לשנות ולא רוצה.
הסמינריון שלי, שהוא הקש האחרון במסע האינסופי אל התואר. מחכה רק לי. דחיה לאחר דחיה, בקשה לאחר התחננות. קיבלתי כבר את כל ההזדמנויות, ואני דוחה ומתעצל את מה שלא חשוב לי. זו האמת.
כך גם עם הסיגריות, שחזרו לחיי לפני כמה שנים. אני מחביא את זה ממנה כמו ילד מהוריו, ומשתדל לעשן פחות לידה. ועדיין, הסיגריה היא הצורך היחיד שלי בבוקר כדי להירגע. מכור שכזה. וזה מסריח, וזה יקר, וזה עולה לכולנו בבריאות, בריח, בכסף. הרי עוד רגע הגדול שלנו באמת יגדל, ובין כל השאלות המדהימות שהוא יירה מהפה הוא גם ישאל על זה – ואני אגמגם. וכשגמגום לא יספק אותו, אני אשרבט איזה טיעון מטופש כמו ״עזוב, זה סיגריה, זה רע ואני אידיוט – אל תלמד ממני״ ואז הוא ילמד ממני, שזה לא טוב, שזה מסריח ויקר, ולא בריא, ושצריך לעשן ולהסתיר את זה מההורים מהחברים ביסודי, מההורים בתיכון, מהילדים כשהם נולדים… מקסימום לספק איזו תשובה מטומטמת בסוף. למה להתנצל על זה אם זה הצורך שלי? בגלל שאני יכול לשנות אותו, ומעריך את התמורה שבשינוי, ועדיין בוחר שלא.
סמים זה כבר סיפור אחר. זה מתחיל הרבה קודם, עם חצי ליטר בירה שהייתי שותה כל ערב במשך שנים, אחרי הצבא. היא הייתה סלחנית כלפי, כי היא כזו. וכי אני דרשתי את זה בלי מילים. הבירה החזירה איתה קצת סיגריות. והצורך שלי להיות עם עצמי בערב, לערפל קצת את המחשבות והטירדות והרעיונות לכדי מצב רוח כללי וטוב, הוא נמשך ונמשך. בשנים האחרונות כבר הצהרתי בפניה שהאלכוהול יוחלף בגראס מתישהו, יותר בריא, יותר טבעי. כשאני כותב את זה אני קצת מצחיק את עצמי.
כל ערב אני עם ג׳וינט ביד. לפעמים שניים או שלושה. לפעמים גם בצהריים או אחרי הצהריים, או באוטו בדרך הביתה. וכמה מביך זה? הרבה. אני מספיק בוגר כדי לדעת שזה אסור לנהוג ולעשן, ומספיק הגיוני כדי להבין את ההיגיון שמאחורי החוק הזה. והמשפחה המדהימה והמעייפת שלי כנראה לא מספיק יושבת לי במקדימה של המוח כדי שאזכור שאין לזה טעם.
לעתים זה פוגע לי בתפקוד, כשאני עושה דברים בפחות סבלנות או רצינות, או לא מבצע הוראות של ממש. אני מדבר מדהים אחרי ג׳וינט. בעיקר על דברים שאני מכיר, בעיקר על במה מול קהל קטן במשרד, או מול אנשי עסקים מהצד השני של הטלפון. אבל האם באמת אין לי את היכולות האלו כשאני סחי? למה לי להיות חצי-נוכח אחרי חצי ג׳יונט כדי לדבר בנינוחות עם זרים? ועם משפחה?
כל בוקר מתחיל בקפה ומאפה. חייב בבית קפה. איפה שמכינים אותו חזק וטעים וטרי. ואיפה שיש מלצרית חמודה, וקופה שתגהץ לי את האשראי. זה ממשיך בכמה סיגריות, שמתחלפות בג׳וינט או שניים או יותר עד הערב.
אני מעשן פחות סיגריות כשאני מעשן גראס, ואני לא קונה ולא שותה אלכוהול כבר הרבה זמן. אולי שנתיים. יש פה מחיר ותמורה, ואני כבר לא יודע מה טוב. רק יודע שלא עשיתי ספורט כבר שנתיים, וגם לפני זה הייתי מסתפק בהליכה או ריצה קלה פעם בשבוע ו/או יוגה פעם בחודשיים ו/או סקס פעם בשלושה.
אולי זו הבטן שלי ששומרת על מידותיה (פחות או יותר), ואולי זו המחלה שעוד לא הגיעה, ואולי סתם נוח לי לעשות את מה שנוח לי, לדלג מהר אל המצברוח המתאים לי, או להתרחק ממחשבות מדודות ומעייפות. ואולי אני לא בורח מכלום ורק נהנה מהחיים בטוב טעם. בטוח יש מי שיסכים.
מה שבטוח הוא, שגם לגם לזה יש מחיר, וגם אותו אני מעדיף לתת באשראי ולא במזומן. שמישהו אחר ישלם, וישלח לי קבלה בדואר או במייל – אני לא אקרא את זה בקרוב.

הגיע הזמן שאני אקדיש לך את זה.
שאני אומר לך כמה את
את
שבמשך השנים את רק בת זוג
רק אוהבת ודואגת
לא מאתגרת אינטלקטואלית
אבל הכי מאתגרת רגשית
את שמלמדת אותי כמה חם יכול להיות בבית
מחוץ לבתי הקפה המנוכרים שלי
שמסבירה לי כמה חשוב זה חיבוק
לעומת הזמן הקצר שלנו, שתמיד ממהר
ואז הפכנו הורים
אני לא האמנתי שזה קורה, ואפילו חשבתי שלחצת מדי
ואת המתנה הזו אני לא אשכח לך
כי לימדת אותי אהבה מחדש
ואת מראה לי כל יום
כמה חשוב לדאוג ולשמור ולהעריך ולזכור ולשכוח
כדי לפנות מקום לרגע חדש
פעם אמרתי כדי להאמין
היום אני מאמין וכבר לא צריך לומר
את האמא הכי טובה שיכולתי לבקש בשביל
הילד שלנו

יש רגש מסוים שנעלם כשאתה הופך להיות אבא.
למשל, געגוע למשהו בבית ילדות, התרגשות מאיזה שיר. משהו כזה.
אתה הופך להיות אחראי. גם אתה לא אחראי – אתה אחראי. זה משהו מהותי בפנים, בכל פרט בהתנהגות החדשה.
אתה תעשן ג׳וינט ואז תנהג הביתה – למרות שאולי תעשה תאונה ותידפק – רק כי אתה חייב, עמוק בפנים, להיות בבית.
שכה יהיה לי טוב!

הפסקתי לעקוב
מתי אני בארץ שלי
מתי אני מחוץ לארץ שלי

אבל לא הפסקתי
לאהוב
להתגעגע
לילד הקטן שלי

גם אם כל חודשיים אפגוש איש זר לגמרי
ובנעלי הבית של המלון אתהלך למשעי
אני עדיין מאוד מאוד אוהב
את הבן שלי
ואת אמא שלו

לשניהם יש קטע משלהם
אפוף מסתורין ושאלות
מלא בתהיות
מה יהיה מחר?

אני אוהב אתכם

כל כך מחמיא לי שאתה מסתכל עלי ככה
זה גורם לי לחשוב שאתה אוהב אותי
כמו שאני אוהב אותך
ואם כך הדבר
אני מאושר

סלח לעצמך, אני
זה כל שיש לי לומר
השיגעון הזה אולי זמני
גם אם לעולם אינו נגמר

מותר לאבד חשק, מותר
להדגיש פרטים קטנים מדי
להיות לא ברור
לעבוד ולא לחיות

יש לי קצר חשמלי במוח
אני לא מוצא מי שיתקן
בנתיים אני מפחיד אותה, מפחיד אותי
ואין לי כח לשכנע – שיהיה בסדר
לא אותה, לא אותי

לעתים אני מאבד את האמונה, זה קורה הרבה
הרבה מדי, חזק וקשוח ובלי רחמים
וכשאני רוצה רק לישון
דווקא לעצום עיניים – מקרב אותי לשיגעון

האדמה נשמטת תחת רגליי, גופי נשמט תחת ראשי
אני מרחף, אני זז בטירוף בין מציאות למציאות נפרדת
ולעתים זה כואב, ומעייף

וכמה סבלנות צריך?
מתי כבר אתעורר, או אבריא?

סלח לעצמך, אני
היה חזק, תאמין
אל תתאמץ
רק תהיה, תנשום
הגוף יעשה את שלו
זכור את זה
שתף את עצמך, ללא בושה וחסמים
והנפש תבריא

שקיעות עושות עצב
קלישאתי ככל שזה יישמע – ככה זה נכון
אולי זה כי כואבת לי הבטן עכשיו
ואולי זה כי התחלתי לקחת כדורים נגד דיכאון

וכשהלילה מגיע, דווקא נעים לי להיות
לא לעשות כלום, רק לחכות
קצת לנגן, קצת לשתות ולעשן
עוד טיפה ואני ישן

זריחות עושות לי טוב
מתעורר לפני השמש – מקיץ אל העולם
אנרגיות מצטברות כמו נמלים חרוצות
שמתחילות ללכת, סתם ללכת, כמו כולם

ובלילה שאחזור, את תהיי כבר בבית
נתעייף ביחד מול הטלוויזיה
ובין בחילה לבחילה, את תתקפלי כמו אבן
ואני אתרגש, כי מתבשל לך תינוק בבטן