אורח החיים שלי כולל מעט מאוד סקס. ואם כבר סקס, אז בדרך כלל עם עצמי. אמנם היא בהיריון כבר שלוש שנים בערך, ובאמת הצטרפו אלינו שני זאטוטים פרי בטנה של הקוסמת, אבל בין לבין – אפשר קצת, לא? כשחושבים על זה, זה על שנינו העניין. בכל אופן, זה מטריד רק מנקודת מבט אחת. רחבה וחשובה, אבל אחת.
תלויים רק בי הרגלים אחרים, שאני יכול לשנות ולא רוצה.
הסמינריון שלי, שהוא הקש האחרון במסע האינסופי אל התואר. מחכה רק לי. דחיה לאחר דחיה, בקשה לאחר התחננות. קיבלתי כבר את כל ההזדמנויות, ואני דוחה ומתעצל את מה שלא חשוב לי. זו האמת.
כך גם עם הסיגריות, שחזרו לחיי לפני כמה שנים. אני מחביא את זה ממנה כמו ילד מהוריו, ומשתדל לעשן פחות לידה. ועדיין, הסיגריה היא הצורך היחיד שלי בבוקר כדי להירגע. מכור שכזה. וזה מסריח, וזה יקר, וזה עולה לכולנו בבריאות, בריח, בכסף. הרי עוד רגע הגדול שלנו באמת יגדל, ובין כל השאלות המדהימות שהוא יירה מהפה הוא גם ישאל על זה – ואני אגמגם. וכשגמגום לא יספק אותו, אני אשרבט איזה טיעון מטופש כמו ״עזוב, זה סיגריה, זה רע ואני אידיוט – אל תלמד ממני״ ואז הוא ילמד ממני, שזה לא טוב, שזה מסריח ויקר, ולא בריא, ושצריך לעשן ולהסתיר את זה מההורים מהחברים ביסודי, מההורים בתיכון, מהילדים כשהם נולדים… מקסימום לספק איזו תשובה מטומטמת בסוף. למה להתנצל על זה אם זה הצורך שלי? בגלל שאני יכול לשנות אותו, ומעריך את התמורה שבשינוי, ועדיין בוחר שלא.
סמים זה כבר סיפור אחר. זה מתחיל הרבה קודם, עם חצי ליטר בירה שהייתי שותה כל ערב במשך שנים, אחרי הצבא. היא הייתה סלחנית כלפי, כי היא כזו. וכי אני דרשתי את זה בלי מילים. הבירה החזירה איתה קצת סיגריות. והצורך שלי להיות עם עצמי בערב, לערפל קצת את המחשבות והטירדות והרעיונות לכדי מצב רוח כללי וטוב, הוא נמשך ונמשך. בשנים האחרונות כבר הצהרתי בפניה שהאלכוהול יוחלף בגראס מתישהו, יותר בריא, יותר טבעי. כשאני כותב את זה אני קצת מצחיק את עצמי.
כל ערב אני עם ג׳וינט ביד. לפעמים שניים או שלושה. לפעמים גם בצהריים או אחרי הצהריים, או באוטו בדרך הביתה. וכמה מביך זה? הרבה. אני מספיק בוגר כדי לדעת שזה אסור לנהוג ולעשן, ומספיק הגיוני כדי להבין את ההיגיון שמאחורי החוק הזה. והמשפחה המדהימה והמעייפת שלי כנראה לא מספיק יושבת לי במקדימה של המוח כדי שאזכור שאין לזה טעם.
לעתים זה פוגע לי בתפקוד, כשאני עושה דברים בפחות סבלנות או רצינות, או לא מבצע הוראות של ממש. אני מדבר מדהים אחרי ג׳וינט. בעיקר על דברים שאני מכיר, בעיקר על במה מול קהל קטן במשרד, או מול אנשי עסקים מהצד השני של הטלפון. אבל האם באמת אין לי את היכולות האלו כשאני סחי? למה לי להיות חצי-נוכח אחרי חצי ג׳יונט כדי לדבר בנינוחות עם זרים? ועם משפחה?
כל בוקר מתחיל בקפה ומאפה. חייב בבית קפה. איפה שמכינים אותו חזק וטעים וטרי. ואיפה שיש מלצרית חמודה, וקופה שתגהץ לי את האשראי. זה ממשיך בכמה סיגריות, שמתחלפות בג׳וינט או שניים או יותר עד הערב.
אני מעשן פחות סיגריות כשאני מעשן גראס, ואני לא קונה ולא שותה אלכוהול כבר הרבה זמן. אולי שנתיים. יש פה מחיר ותמורה, ואני כבר לא יודע מה טוב. רק יודע שלא עשיתי ספורט כבר שנתיים, וגם לפני זה הייתי מסתפק בהליכה או ריצה קלה פעם בשבוע ו/או יוגה פעם בחודשיים ו/או סקס פעם בשלושה.
אולי זו הבטן שלי ששומרת על מידותיה (פחות או יותר), ואולי זו המחלה שעוד לא הגיעה, ואולי סתם נוח לי לעשות את מה שנוח לי, לדלג מהר אל המצברוח המתאים לי, או להתרחק ממחשבות מדודות ומעייפות. ואולי אני לא בורח מכלום ורק נהנה מהחיים בטוב טעם. בטוח יש מי שיסכים.
מה שבטוח הוא, שגם לגם לזה יש מחיר, וגם אותו אני מעדיף לתת באשראי ולא במזומן. שמישהו אחר ישלם, וישלח לי קבלה בדואר או במייל – אני לא אקרא את זה בקרוב.
