אני אוהב את הבית

ושונא את הארץ

יש כאן מלך, אין פה נוף

אין על מי לסמוך

תאוות בצע וירידה לטימיון

איטית ובטוחה

זה לא כעס עצמי כמו שזה

כעס כללי

וקונפליקט עצום

להסתיר מהילדים

כמעט חצי חיים

או יותר או פחות, אין לדעת

הייתי לוקח את כולנו ועוזב

למקום עם אקלים יותר נעים

עם קרקע פוריה

להעמיק שורשים

לתת ביטחון והבטחות

לשוויון הזדמנויות

עם כל הקושי שבדבר

צריך להיחלץ מן המדבר

למצוא מקווה מים

אחת לכמה שנים אני מוצא את עצמי מפליג בדמיונות של רומנים ובגידות. את ל׳ שאני רואה כל כמה ימים בקפה בקיבוץ, אני ממש רוצה לזיין. היא אמא לילדה בת 12 מהנישואים הראשונים, ולילדה קטנה נוספת מהפרק הנוכחי. כבר שנים שאינה עובדת. בעלה בקבע או משהו כזה.
אין ביננו פלירטוט ממש. זה הכל בראש שלי. או שלעולם לא אדע, כי לעולם לא אנסה. אבל לעולם אין לומר לעולם.
היא לבנה ודי דקיקה, יפה וברונטית. אמרה לי רק לפני כמה ימים, כשדיברנו שוב על ילדים וגמילות והשלכות, שמזל שיש חולצה שמסתירה את מה שקורה לציצים אחרי לידות והנקות. רציתי לומר לה שאשמח לראות, ושלדעתי היא פצצה. ככל שאני גדל בגיל (על הגובה מזמן ויתרתי) אני מבין כמה אני נמשך למילפיות.
אז חיפשתי ארבע שניות ומצאתי טו ה בפייסבוק. בלי שם משפחה אפילו. עלעול קצר בתמונות שלא היו נסתרות מהציבור הרחב חשף הרבה אהבה ופגיעות, וקצת בגדי ים. תנועת הביקיני על הגוף הלבן החשוף זה בדיוק מה שרציתי עמוק בפנים. תרומה גדולה לדמיוני המתפרע, לשאיפותיו הכמוסות.
ותמיד, בין לבין הכלום הזה, נשאלות השאלות.
אם היא תרמוז יותר, האם אעשה צעד?
ולמה שבכלל תרמוז?
ואולי היא פשוט בבית, כל הזמן, נהנית משיחות מזדמנות בקפה הקצר של הבוקר הקיבוץ?
ואני, קטן מזוקן וגמלוני, מי אני בכלל?
נטול שרירים וכריזמה. ללא פנים יפות לרוב הדעות, מלא הפרעות בפנים. ואולי זה בדיוק מה ששומר עלי מהפרעות בחוץ.
*
ככה זה תמיד. הן באות אלי בחלומות, בחוף הים, בפייסבוק או בדרך למשרד. עם חזיה יפה ומציצה מבעד לגופיה עם הפתחים הרחבים. אני מגניב לשם מבטים, כל עוד אני יכול, ומתעלם בכנות חצופה ממצלמות האבטחה או עיני הציבור. זה לא מזיז לי, הרי אף אחד לא יתקוף אותי בפרהסיה. וכמה שאני מוגן בחוץ, ככה אני חשוף בפנים. יודע וכועס שאני עושה את מה שהביצים שלי מבקשות. נשאר עטוף בחלומות, עם אגו שמתפוצץ לבחורות בפנים, ומציאות שמורידה אותי מהעצים.

הקירות והלב עובדים בסנכרון מושלם
שני שליש מהכדור הזה הוא בעצם ים
והדם שזורם אצלי בכל הגוף עכשיו
הוא לוקח נייר ועט וכותב עליו

הייתי רוצה לאכול יותר בריא
לתת לכולם את ההזדמנות שלי
לעבוד ושלם מסים כל הזמן
לרדוף פחות אחרי המזומן

אבל אני
יצור חברתי
קנאי ומתנשא
פחדן אבל עושה
לא מוצא זמן

לא מוצא זמן
לא מוצא זמן

אנחנו רצים למרחקים שאין בהם סוף
כי בעולם שלי אני חייב הכל לטרוף

להשאיר את האולפן, נקי ומאורגן
יעברו אולי חודשיים, עד שאחזור לכאן

הירח ואני שומרים על יחסים
יש בנינו כח משיכה ומתחים
יש לי ערכים נכון, הם לא לא נותנים לישון
מבטיח לא לומר רק את הדבר הנכון

אבל אני
יצור חברתי
קנאי ומתנשא
פחדן אבל עושה
לא מוצא זמן

לא מוצא זמן
לא מוצא זמן

ככל שהפער מעמיק
בין מה שאני מרגיש
למה שגופי מראה
כך נפגעת בריאותי

מדי פעם
אני מזכיר לעצמי בזמן אמת
שלא להתרגש
מותר לי, כדאי לי
להתעצבן ולקנא ולשנוא ולשקר

אבל אני לא מצליח להשתכנע
שמותר לי לוותר

כמה זה באמת נורא
להיות השכן עם הדשא הצהוב?
כמה רע כבר יכול להיות
הרי להיות בינוני, לא אומר שאגור ברחוב

הוא אוכל ירקות שהוא מגדל
והכל נשאר טרי, כל השנה
אין ריסוס, אין הדברה
יש רק ירקות, מהאדמה לקערה

הוא עושה צרכים בשירותי קומפוסט
ומכסה את הקקי באצות שמביא מהים
אין משאית שבאה לנקות
והמים זורמים אצלו בנחל לעולם

הוא היה השכן שלי
החבר הכי טוב שלי
לקח את החלומות שלי
והגשים

אתה לא יכול להעביר את כל הזמן שלך בקנאה
להתבונן בנשים יפות רוקדות וצועקות בכל הסולמות
תופים ומצילות וגיטרות שצורחות במקומך
אתה פשוט לא יכול – לא כי אי אפשר – כי אתה תיפול

יש עצב, הוא קיים, לעתים לא הבנת
יש בור, הוא נפער, ורגעים ששכחת
זה לא שאתה סובל כל היום
זה רק הזמן שמסרב לעמוד במקום

וזה רק עניין של זמן עד שתהפוך את התקליט
תבין שבמקום לתכנן תמיד קדימה, אתה צריך להחליט
יום עובר ושנה עברה ואתה מתקדם יפה בקצב החברה
ומדי פעם הלב צועק עליך, ואתה צועק עליו בחזרה

תנו לי רגע להתלבט
אני רוצה לצרוח, להתבלט
להרים את הרגליים של כולם באוויר
להשאיר משהו
כשאעזוב את העיר

אני אוהב אותה.
אני אוהב אותה?
כי את עצמי איתה, אני דווקא לא תמיד אוהב. מרגיש קצת מטופש.
למה אני מזמן לי אפשרויות אחרות? זו לא סתם פזילה הצידה, זה ממש לרדוף שמלות.
לא בגדתי, וכנראה שלא אבגוד. אבל בתוך כל המונוגמיה הזו די קשה לי לשרוד.
אנחנו כמעט ולא ישנים יחד. אולי פעמיים בחודש. סקס? גם, מעט מאוד.
אתגר אינטלקטואלי – אין. אתגר ריגשי? יש ועוד איך. אני מכור לחום שהיא מספקת, לבית שהיא עוטפת אותי בו. אין מי שדואג לי כמוה, באהבה חסרת תנאים. ועדיין, אני תועה בשדות זרים. מחפש את מה שחסר לי בחיים.
אנחנו עושים ילדים. אחד בדרך, ואני בטוח שיהיו עוד. אבל מה יהיה עם הקנאה? עם האלכוהול והסיגריות והבילויים שלי שמחוץ לנו, שאני צמא להם? לא כמו נרקומן, אלא כמו אחד שאבדה לו הדרך, או שמעולם לא הייתה ממש.
איתה אני לא נרגש, אני מקסימום מרגיש חום ורוגע ואהבה. אני באמת צריך יותר מזה?
ואם לא- לא רוצה לפגוע בה יותר. כי הספקות האלו שאני משדר פוגעות בה כמו הייתי חורץ בפסל, בונה משהו מכוער, בדידות מכוונת.
הדוגמא שלי מהבית היא מזעזעת. לא בית, לא משפחה, לא אהבה. והחיבוק שלה מזכיר לי תמיד מחדש- יש בשביל מה. אפשר להיות יחד ולאהוב, עם התה והכרית והספרים הישנים. לא באמת נחוץ לנו יותר מזה.
אבל אני מחפש.
איני רוצה להשתנות.
איני רוצה להשתנות?
אני רוצה לאהוב אותה בלי להטיל ספקות. לשחרר, להבין שהחיים שלי הם פרקים, והפרק הזה לא ייגמר בקרוב, וזה לא נורא, וזה לא עצוב. זה חלק מהסיפור שלי, ואם וכאשר ייכתב הפרק הבא – זה יהיה בזמן שלו.
לא מזמן הייתי על סף תהום, ושם, על קו פרשת המים יכולתי לעצור ולחשוב באמת – היא היא?
לא מצאתי לי תשובה מלאה, אבל מה שצריך לקרות, כנראה קרה.
אני מאחל לי לקבל אותה כפי שהיא, ולקבל אותי כפי שאני. כך היא מקבלת אותי, זה רק פייר שאקבל אותה כך.
פחות להשתעשע, יותר להקשיב, להיות איתה ולמצוא שקט. הרי החיפוש אחר שלמות הוא מעליב. לא הגיוני.
עד שאגלה מחדש, בפרק הבא, מי אני.

הבוקר קצת קשה לי.
אמנם השמש כבר יצאה, והקיץ החשוב לי כל כך – עדיין כאן.
אבל אתמול בערב הסתיימו המפגשים. לא חשבתי שזה יטריד אותי, אלא שיחד איתם יסתיימו אולי גם התקוות לגבייך.
כל כך חכמה ומאתגרת אינטלקטואלית, שנונה וקשובה, לחוצה וחרדה ופנויה לעבוד על זה. יפה וחסרת ביטחון, מודעת, חוקרת, מגזימה ומקצינה ואז סולחת. אפסית קטנה לעתים, אחת שלמה לעתים אחרות.
הפניות ששידרת נטעה בי תקווה שאוכל לגעת בך. למרות הקושי, למרות שזה לא מתאים. רק לבדוק אם זה נכון, והייתי מוכן לשלם מחיר.
עכשיו, פתאום נדמה לי שהמשימה אפילו קשה יותר. להרגיע את המשיכה.
אבל את יודעת, קצת בדומה לרעיון שאני לא יודע לייצר משיכה יש מאין, כך אין לי מושג איך להרגיע משיכה קיימת. אמיתית. לא לדמות שאת – לאדם שאת, ולכל מה שאני לא מכיר בך. לרגעים בהם את חמודה, נשענת. ללחי שלך שבא לי לאכול אותה. וגם לרגעים בהם את נבלה ומעצבנת.
לגוף שלך שאני רוצה לחבק, לטוסיק שלך שאני רוצה לתפוס ולפרק. לתיאטרון רחוב שהיינו ממציאים ביחד. להסתכלות המשותפת שלנו על עצמינו, יודעים שזה יכול לחלוף כלעומת שבא – לשחרר ולהמשיך הלאה לחוויה הבאה. מותר להיפרד.
הלוואי ואהיה איתך יום אחד. אם לא היום, אז בחיים האלה.
יש לי אומץ.
א.