הפסקתי לעקוב
מתי אני בארץ שלי
מתי אני מחוץ לארץ שלי
אבל לא הפסקתי
לאהוב
להתגעגע
לילד הקטן שלי
גם אם כל חודשיים אפגוש איש זר לגמרי
ובנעלי הבית של המלון אתהלך למשעי
אני עדיין מאוד מאוד אוהב
את הבן שלי
ואת אמא שלו
לשניהם יש קטע משלהם
אפוף מסתורין ושאלות
מלא בתהיות
מה יהיה מחר?
אני אוהב אתכם
הפכנו חכמים מדי, נהיינו ציניים
כל בחורה עם ציצים היא פורנו
כל בחור בלי חולצה הוא סתם
ואין מקום לאמנות יותר בעולם
שבעים שנה של מדינה קטנה
זה עולה בבריאות ויורד בנשימה
ורק החוצה רודפים, חוסכים וטסים
כמה שיותר רחוק – ככה מתרגשים
איך זה שבבית הכל משעמם
מרוקן בשקט בקבוק כמעט שלם
הרי ללא השפעה אני רק עם עצמי
להירדם זה אתגר, אני נלחם למעני
ספרי לי סיפור, איך הייתי פעם ילד
תאמרי לי שאני אבוד, שהייתי פעם ילד
נווד חופשי מלמצוא מנוחה
וכל מי שאבחר תהיה הנכונה
ספרי לי המון על אנשים ברחוב
שקרי לי שלכולם תמיד ממש טוב
אני לא מכיל את העצב בעולם
את יודעת שאין סיפור כיסוי מושלם
איך זה שבבית הכל משעמם
מרוקן בשקט בקבוק כמעט שלם
הרי ללא השפעה אני רק עם עצמי
להירדם זה אתגר, אני נלחם למעני
אנחנו לא מדברים על זה
אבל מותר לנו
להיות הכל
לחוות בקול
לגנוח כשזה נעים
לקחת ציפרלקס ולחייך
זה לא נושך
את אולי נגד תרופות ומשככים
אבל לטיולים את נוסעת במטוס
כמו כולם
גם אני יצור חברתי
שלומד לא להתבייש
בבגדים שלי
ברגליים שעירות ולבנות
באף ארוך ועבודה משעממת
אני חוסך מספיק כדי לבנות בית
או לעלות על מטוס מדי פעם
ולראות
כמה שיותר רחוק
כי אנחנו יצורים חברתיים
ואם נחתור תחת זה
נישאר יצורים
ולאכול את הסלט הזה
שנקרא חיים
לא תמיד טעים
אבל מזין, משביע
עד שרעבים
יש לי חננה באף
וילד שעוד מעט נולד
ואולי אני עף
עוד מעט אעשה ביד
אני אוהב אותה.
אני אוהב אותה?
כי את עצמי איתה, אני דווקא לא תמיד אוהב. מרגיש קצת מטופש.
למה אני מזמן לי אפשרויות אחרות? זו לא סתם פזילה הצידה, זה ממש לרדוף שמלות.
לא בגדתי, וכנראה שלא אבגוד. אבל בתוך כל המונוגמיה הזו די קשה לי לשרוד.
אנחנו כמעט ולא ישנים יחד. אולי פעמיים בחודש. סקס? גם, מעט מאוד.
אתגר אינטלקטואלי – אין. אתגר ריגשי? יש ועוד איך. אני מכור לחום שהיא מספקת, לבית שהיא עוטפת אותי בו. אין מי שדואג לי כמוה, באהבה חסרת תנאים. ועדיין, אני תועה בשדות זרים. מחפש את מה שחסר לי בחיים.
אנחנו עושים ילדים. אחד בדרך, ואני בטוח שיהיו עוד. אבל מה יהיה עם הקנאה? עם האלכוהול והסיגריות והבילויים שלי שמחוץ לנו, שאני צמא להם? לא כמו נרקומן, אלא כמו אחד שאבדה לו הדרך, או שמעולם לא הייתה ממש.
איתה אני לא נרגש, אני מקסימום מרגיש חום ורוגע ואהבה. אני באמת צריך יותר מזה?
ואם לא- לא רוצה לפגוע בה יותר. כי הספקות האלו שאני משדר פוגעות בה כמו הייתי חורץ בפסל, בונה משהו מכוער, בדידות מכוונת.
הדוגמא שלי מהבית היא מזעזעת. לא בית, לא משפחה, לא אהבה. והחיבוק שלה מזכיר לי תמיד מחדש- יש בשביל מה. אפשר להיות יחד ולאהוב, עם התה והכרית והספרים הישנים. לא באמת נחוץ לנו יותר מזה.
אבל אני מחפש.
איני רוצה להשתנות.
איני רוצה להשתנות?
אני רוצה לאהוב אותה בלי להטיל ספקות. לשחרר, להבין שהחיים שלי הם פרקים, והפרק הזה לא ייגמר בקרוב, וזה לא נורא, וזה לא עצוב. זה חלק מהסיפור שלי, ואם וכאשר ייכתב הפרק הבא – זה יהיה בזמן שלו.
לא מזמן הייתי על סף תהום, ושם, על קו פרשת המים יכולתי לעצור ולחשוב באמת – היא היא?
לא מצאתי לי תשובה מלאה, אבל מה שצריך לקרות, כנראה קרה.
אני מאחל לי לקבל אותה כפי שהיא, ולקבל אותי כפי שאני. כך היא מקבלת אותי, זה רק פייר שאקבל אותה כך.
פחות להשתעשע, יותר להקשיב, להיות איתה ולמצוא שקט. הרי החיפוש אחר שלמות הוא מעליב. לא הגיוני.
עד שאגלה מחדש, בפרק הבא, מי אני.
זה נכון שאת יפה
ויש בך משהו משגע
אולי זה טוסיק, או ישבן
שברגש שלי נוגע
ובין עצם לשד, בזמן שאני נרעד
תהיתי שאלות של מונוגמיה
איך אפשר לחיות בזוג לעד
כשמסביב כל העדר מתפרע
וניסיתי לחשב, עוד כמה שנים נהיה זקנים
ונראה כמו אלו בבית אבות, ללא הילדים והנכדים
האם החיבוק שלך הוא מה שאזדקק לו
או שעם עצמי ועם הבקבוק אשאר ואסתדר
אין לי תשובות
ולא מצאתי גם בויקיפדיה
אז החלטתי שלא להחליט
ולהמשיך לאונן
אולי אמצא תשובה
כשאהיה זקן
הכרתי אותך מבולבלת, חשבת שאת אחרי דיכאון
יום אחד התעוררת וגילית שאת עדיין שם
את יפה ומושכת, בעיקר כשאת לא שלי
אני רוצה לנשק, לחבק, אבל אסור לי
יש חוקים
בהם גם את עומדת
יש אנשים שאומרים מה מותר ומה אסור
ואת לא מתנגדת
רק קצת, וזה בסדר, אני איתך
אם תסכימי אני שלך
זה הכל זמני, גם האהבה שלנו תלך לאיבוד
משיכה היא משהו כוחני
היא חזקה ממני, היא חזקה ממך
זה הכל עניין של שנים
עוד יגיע הרגע, ונהיה ביחד
ואז נחשוב שהפכנו את העולם
לרגע זה יהיה מושלם
אני רוצה אותך, אני נמשך
את האש ואני הפרפר
איך שכחתי להיות מבולבל ומאושר
זה לא עובר בכל גיל
את יפה כל כך, אני שלך
הכל זמני, וזה בסדר
אשמח להיות איתך סגור בתוך חדר
נעשה מה שנעשה, נאהב כמה שנאהב
והפרק הבא לא ירמוז כלום, עכשיו
קשה לי לגמור
אני בדיכאון
זה קורה לאחד מחמש
אבל אני הראשון
לספר לך
השכנים רואים טלויזיה
ואני שיכור
זמן טוב לספר לך:
שאני עמוק
בבור
כן, אני עמוק בבור
וכשאני שם
אין איש שיבין אותי
בעולם
הנשימות שלי משאירות עלי אדים
הולך ברחוב
מרגיש במאדים
הראש כבד
מאתגר לתפקד
זה קורה לכולם
בזמן כזה או אחר
אין לי מה להפסיד
אני אוהב אותך
לא תמיד
זה עושה לי טוב
את חצי פרחה
וחצי בן אדם
שאני יכול
לאהוב
סלח לעצמך, אני
זה כל שיש לי לומר
השיגעון הזה אולי זמני
גם אם לעולם אינו נגמר
מותר לאבד חשק, מותר
להדגיש פרטים קטנים מדי
להיות לא ברור
לעבוד ולא לחיות
יש לי קצר חשמלי במוח
אני לא מוצא מי שיתקן
בנתיים אני מפחיד אותה, מפחיד אותי
ואין לי כח לשכנע – שיהיה בסדר
לא אותה, לא אותי
לעתים אני מאבד את האמונה, זה קורה הרבה
הרבה מדי, חזק וקשוח ובלי רחמים
וכשאני רוצה רק לישון
דווקא לעצום עיניים – מקרב אותי לשיגעון
האדמה נשמטת תחת רגליי, גופי נשמט תחת ראשי
אני מרחף, אני זז בטירוף בין מציאות למציאות נפרדת
ולעתים זה כואב, ומעייף
וכמה סבלנות צריך?
מתי כבר אתעורר, או אבריא?
סלח לעצמך, אני
היה חזק, תאמין
אל תתאמץ
רק תהיה, תנשום
הגוף יעשה את שלו
זכור את זה
שתף את עצמך, ללא בושה וחסמים
והנפש תבריא
כמה שאני אוהב אותך
לא סותר
שאיני יכול לאהוב אחרת
עם כל האהבה שבעולם
איך ניתן להאשים
אנשים שמתאהבים
מאהב הוא לעולם
לא זה
שבחרת בו
רק שלא נהיה זקנים עריריים
אני חושב
רק שלא נתבודד
עם השאלה הזו עוד אצטרך להתמודד
רק שנחיה להנות
מול שאלות כאלו,
ואחרות
אורגזמה, סיגריה, גיטרה,
לזה היייתי מוסיף אולי תופים.
אבל חוץ מאלו, מהאהבה שיש לי בבית,
לא צריך יותר כלום.
זה עניין ביולוגי,
שמספק אותי במועט, או הרבה
תלוי כמה מים שתיתי בדרך
והיא קצרה וארוכה
כמו תולעת.
קר לי,
אני הולך לישון.
פיקציה.