אני מאונן הרבה.
כמה הרבה?
ובכן, לא באותה תדירות שאני שותה אלכוהול (כל יום), אבל הרבה לפחות פעמיים בשבוע. קבוע. מאז שאני יודע.
פעם האוננות הייתה שקולה לסקס יבש. מגרה אבל לא אמיתי. רק מגיע למטרה וקצת מתחרט. היום? האוננות היא צורך פיזיולוגי ומנטלי. קצת בשביל לגמור בכיף את היום, וקצת בשביל לברוח לעולם שכולו רטוב ומלא פנטזיות על נשים סקסיות שלעולם לא אשכב איתן.
מישהו כתב פעם בעיתון; אוננות היא כמו לאכול מקדונלדס- אתה נהנה תוך כדי, ואז שואל את עצמך: ״בשביל מה זה היה טוב?״
ובכן, זה לא.
זה לא מרגיש לי טוב.
כל פעם שאני זורק את ילדי האבודים שלעולם לא יוולדו אל כמה קוביות של נייר טואלט, כמו היו שאריות של קקי יום יומי, אני חש חרטה. לא קשה, לא דמעות, אבל חרטה.
ואני לא יודע מה המקור של זה. למה זה כיף לאונן. אולי אני לא יודע כי הכיף הזה מהול בצפייה בפורנו גס מלא בחורות שהיום הן כבר צעירות ממני, ואולי כי אני משתגע בכל פעם מחדש על הרעיון של אורגזמה : כיף וריגוש גופני ונפשי שמתעצמים עד לנקודת שיא שבה הם מתפוגגים כלא היו, משאירים ענן מחשבות מאחוריהן.
היום אני יותר מאונן ופחות מזדיין. ביחס של סקס בודד על כל עשרים הבאות ביד, בערך.
זה נשמע עלוב? ובכן, זה עצוב.
כי הבחורות האלה שאני רואה על המסך, נהנות כאילו זו הפעם השלישית שלהן, הן חסרות אבא ואמא. הן צמאות למגע מיני או תשומת לב או חדירה אגרסיבית או משהו כזה, שעושה להן רטט במקום שבו הסלולרי כבר התייאש.
אני הולך ברחוב ישראלי בקיץ ומפשיט בחורות עם העיניים. ואני יודע שזה לא חריג. הפנטזיה הזו, הפזילה ימינה ושמאלה כאילו סקס מזדמן הוא דבר קיים או לגיטימי. זה סתם. אשליה לא מתוקה, שגם אם הייתה מתממשת – הייתי בורח ממנה כמו מאש.
כשאני גומר, אני בעיקר מצטער.
מצטער בשביל הבחורות שגמרתי עליהן. בשביל בת הזוג שלי שלא יודעת על התדירות הזאת. בשביל הילדים שהפורנו דופק להם את המוח. בשביל הבחורה התמימה שרק רוצה ללבוש גופיה.
בדיוק כמו שעשן הסיגריות רודף אותי, חוסר הביטחון מלווה אותי, המצב הכלכלי לא מיטיב איתי – כך האוננות מיותרת לי. היא משאירה אותי במקום בו אני לא רוצה להיות, אבל אין לי מושג או כח להשאיר אותה מאחורי.
ואני אפילו כבר לא מנסה. סתם נהנה מזה, מיום ליום.