כל החיים
אנחנו זורקים לאוויר משפטים שמדברים על
כל החיים
וזה מצחיק, וזה מוזר
כי
כל החיים
הם כל החיים
עד לרגע זה
שיכול להסתיים בבטן
או בגיל מאה ועשרים
אבל כל החיים
תמיד מרגישים כמו
נצח נצחים

פתאום אני מבין
שאני אבא
ויש לי בית
ומשכורת יפה
ואיפה הילד שהייתי
ואיפה הילד שלי
ובעצם
אם כלום לא משנה
אז הכל משנה

זמן להיות דרמטי

Please be patient
God isn't finished with me
yet

תפיסת זמן מעגלית, לפי עונות השנה
אומרת שאין חדש תחת השמש

אז אפשר לצלול כי כלום לא השתנה
אפשר לצמוח כי אין ברירה

ציפורים עפות דרך הרוח, היא קיימת בכל מקום
זזה ובועטת, היא פאם פאטאל מהפנטת

לעתים נעים ולח, לעתים יבש כל כך
החיים בחרו בי, לעבור דרכם כמו ציפור

למדו אותי לעוף, למדו אותי לשאול פחות
או תנו לי איזה רמז לא לפחד משאלות
כל בחירה נכונה היא ויתור על כל האחרות
אני רוצה לחיות

(אבל ככה זה פשוט לא נוח)

הבוקר קצת קשה לי.
אמנם השמש כבר יצאה, והקיץ החשוב לי כל כך – עדיין כאן.
אבל אתמול בערב הסתיימו המפגשים. לא חשבתי שזה יטריד אותי, אלא שיחד איתם יסתיימו אולי גם התקוות לגבייך.
כל כך חכמה ומאתגרת אינטלקטואלית, שנונה וקשובה, לחוצה וחרדה ופנויה לעבוד על זה. יפה וחסרת ביטחון, מודעת, חוקרת, מגזימה ומקצינה ואז סולחת. אפסית קטנה לעתים, אחת שלמה לעתים אחרות.
הפניות ששידרת נטעה בי תקווה שאוכל לגעת בך. למרות הקושי, למרות שזה לא מתאים. רק לבדוק אם זה נכון, והייתי מוכן לשלם מחיר.
עכשיו, פתאום נדמה לי שהמשימה אפילו קשה יותר. להרגיע את המשיכה.
אבל את יודעת, קצת בדומה לרעיון שאני לא יודע לייצר משיכה יש מאין, כך אין לי מושג איך להרגיע משיכה קיימת. אמיתית. לא לדמות שאת – לאדם שאת, ולכל מה שאני לא מכיר בך. לרגעים בהם את חמודה, נשענת. ללחי שלך שבא לי לאכול אותה. וגם לרגעים בהם את נבלה ומעצבנת.
לגוף שלך שאני רוצה לחבק, לטוסיק שלך שאני רוצה לתפוס ולפרק. לתיאטרון רחוב שהיינו ממציאים ביחד. להסתכלות המשותפת שלנו על עצמינו, יודעים שזה יכול לחלוף כלעומת שבא – לשחרר ולהמשיך הלאה לחוויה הבאה. מותר להיפרד.
הלוואי ואהיה איתך יום אחד. אם לא היום, אז בחיים האלה.
יש לי אומץ.
א.

לראות ולא לגעת. סיפור חיי.
אני לא בוכה על החלב שנשפך, וזה לא העניין של לקנא בדשא של השכן.
הבוקר היינו יחד בים. עשינו יוגה, כאילו שיש לנו מושג. טבילה קלה במים של אמצע הקיץ, וקצת חפירות של לילה בשעה קצת מוקדמת.
אני מסתכל על העיניים שלך, ורואה דרכן. המילים שלך מקבלות את כל המשמעות שלהן כשאת משחררת אותן אליי. ואני תוהה, אם את מרגישה ככה איתי. ואני תוהה, אם זה חוקי.
כי אהובתי בהריון, ואנחנו כבר שנים הולכים יחד, לא יודע לאן, אבל ממשיך ללכת. מסתכל לימין ולשמאל כל עוד אני יכול. וככל שאני לומד להסתכל ישר ולהנות מהאופק, כך אני מגלה אופק בעיניים שלך. עיניים של מישהי אחרת. וזה כל כך לא רציונאלי, וזה כל כך לא הזמן לפי כל המוסר החברתי והשיט הזה. והכי הזוי – שאני לא סובל מזה. אני דווקא נהנה. הקונפליקט הזה, המשחק בין ים-יבשה, בין קרוב-רחוק, בין לראות רק לא לגעת – הוא המשחק שלי.
אולי עוד יהיו לי ביצים להסתכל על העיניים האלו שלך, ולומר לך – אני אוהב אותך, היום. לא צריך להכיר אותך יותר מדי בשביל להרגיש משיכה בכל רמ"ח איבריי. כיף לי איתי כשאני איתך, ודי.
נכון שאולי לא אעשה את זה, ונכון שאם אעשה אולי כלום לא ייצא. אבל המילה הזו תיאמר, והיא לא סתם.
אגב, אחרי 8 שנים מאז שעזבה אותי אפרת לטובת החבר הבנזונה שלנו, ואפילו אחרי שהתחתנו – היום שמעתי שנפרדו. מעניין לי ת'תחת.
אנחנו בני אדם.
יצורים תבוניים, מלאי שכל ורגש וקונפליקטים.
מותר לחשוב, מותר להרגיש, כמו ים. כמו יוגה. בלי לדעת באמת איך עושים את זה, בלי לחשוב בכלל איך אנחנו נראים. לשחרר, למתוח שרירים, להרפות. נשימות עמוקות. קרבה לא פיזית ביננו, מתמלא התרגשות כשעולה במדרגות. יודע שתהיי שם, וקצת מקווה שלא – שיהיה לי קל יותר.
שיזדיינו הגלים, האנשים, החול.
אנחנו בים. אני הולך להסתכל לך בעיניים ולצלול.

סלח לעצמך, אני
זה כל שיש לי לומר
השיגעון הזה אולי זמני
גם אם לעולם אינו נגמר

מותר לאבד חשק, מותר
להדגיש פרטים קטנים מדי
להיות לא ברור
לעבוד ולא לחיות

יש לי קצר חשמלי במוח
אני לא מוצא מי שיתקן
בנתיים אני מפחיד אותה, מפחיד אותי
ואין לי כח לשכנע – שיהיה בסדר
לא אותה, לא אותי

לעתים אני מאבד את האמונה, זה קורה הרבה
הרבה מדי, חזק וקשוח ובלי רחמים
וכשאני רוצה רק לישון
דווקא לעצום עיניים – מקרב אותי לשיגעון

האדמה נשמטת תחת רגליי, גופי נשמט תחת ראשי
אני מרחף, אני זז בטירוף בין מציאות למציאות נפרדת
ולעתים זה כואב, ומעייף

וכמה סבלנות צריך?
מתי כבר אתעורר, או אבריא?

סלח לעצמך, אני
היה חזק, תאמין
אל תתאמץ
רק תהיה, תנשום
הגוף יעשה את שלו
זכור את זה
שתף את עצמך, ללא בושה וחסמים
והנפש תבריא

אני האידיאלי שלם עם עצמי. זו השורה הראשונה והתחתונה. אני האידיאלי מקשיב לערכים בהם אני מאמין: חי חיים אקולוגיים וברי קיימא, נמנע מלהשתמש בכלים חד פעמיים, אפילו בקפה של הבוקר בדרך לעבודה. לא זורק אוכל לפח לעולם, אלא ממיין ומקמפסט. אני האידיאלי חי בזוגיות כמה שנים עד שנמאס, לי או לה, ואז ממשיכים הלאה. איך פותרים מונוגמיה? לא יודע, אבל המלחמה גם בה היא מלחמת התשה עד שמתרגלים. אני האידיאלי לא נראה טוב יותר, אלא מסתכל דרך עיניים שרואות טוב יותר. שלמות עם חוסר השלמות. עושה אהבה עם מי שרק תרצה לתת אהבה, ונשאר איפה שיש צחוק ואתגר אינטלקטואלי. אני האידיאלי לא עובד בשביל כסף, אבל מרוויח את מה שצריך, ביושר, לאט ומעט. מקיים את עצמי ואת ילדיי בעיקר מגינון ואפייה, ועובד בתיקונים: לעשות צדק במקומות בהם החברה שאנו חלק ממנה מתקשה. אני האידיאלי לא מתלונן על הטייקונים, אלא משקיע אנרגיות בלהיות ספקן, ביקורתי, פלורליסט פעיל. אני האידיאלי לא מאמין בשלילה של שום כלום, ומסיר כל כותרת וזהות מעלי. לא יהודי ולא חילוני, לא גוי ולא כשר. בקיצור – חי בסרט. אני האידיאלי מנגן בכל יום, לבד או עם חברים. ונפגש איתם, ושותה בירה ומעשן קצת – אבל קצת – וכותב רעיונות שיהפכו למציאות, יישרתו בני אדם או מטרות אנושיות, ימלאו צרכים אנושיים ושוב, יעשו תיקון. יאכילו את הזאב הטוב, ימלאו תקווה בעולם מלא ייאוש. אני האידיאלי לא ביקורתי כלפי חברים קרובים, ובטח שלא כלפי משפחה. אני האידיאלי יודע להכיל אך ללא היווצרות משקעים. אני האידיאלי שם זין כזה ענק על אני הנוכחי, ומתחיל לחיות, כי לא לעשות זה הגרוע ביותר שניתן לעשות. אני האידיאלי מתחשב באיזון מושלם, איזון כזה שאולי אינו קיים – אבל תמיד שם. אני האידיאלי שלם עם עצמי, ואיני עוסק יותר במי אני ומי איני. אני האידיאלי חי על אי בין ים של תמימות לתהום של מודעות, מוותר על חרדות ומפנה מקום לתהיות.

להקה קטנה, עושים מוזיקה ביחד
הם יכולים להסתכל אחד על השני, לסמן, לאותת, לתאם
לא חייבים ממש מנהיג, גם אם יש מישהו דומיננטי

להקה גדולה, יכולה לעבוד ביחד
מפיק יכול לעזור, להוביל, לתאם, להשפיע
הוא לא ישנה את המוזיקה שלהם, אבל הוא יתמוך
והם יישענו עליו

תזמורת, מנגנת יחד
הם זקוקים למעבדים, מפיקים ומנצח
יש שכבה של הנהלה שמפקחת ומובילה
בקונצרטים, הם יישבו רחוק, אולי בכלל לא יהיו
אבל בלעדיהם – התזמורת לא תתקיים

בקומונה יש הידברות, במושב יש וועד
בעיר יש עירייה, ובמדינה יש ממשלה
לכל קבוצה יש מנהיגים
ככל שהיא גדלה – כך הם מתרחקים
וכשמנהיג של קבוצה הוא לא באמת חלק ממנה
איך חבריה יסתכלו אחד לשני בעיניים
איך הם יעבדו יחד, איך ינגנו

וכשהקבוצה גדולה כל כך, אולי המנהיג בכלל מנהיג קבוצה קטנה יותר
כזו שקרובה אליו
שם אין חברים, ולא מסתכלים בעיניים,
אבל מנגנים את אותו שיר

לא ברור לי אם אני רוצה להיות חלק מהקבוצה הזו,
או לחפש אחת קטנה יותר

לא בן שלושים, רק כמעט
וכל כל הרבה פספסתי בחיים
עשיתי בעיקר דברים קטנים
שלא הביאו אותי לשום מקום

לעתים יש לי ספק באהבה שלנו,
כמו אגואיסט מניאק חי בסרט
חשבתי שתהיה לי אישה קטנה ויפה,
דעתנית ומשכילה, אחת שמדברת ועושה ופועלת ומנסה

חשבתי שתהיה תקופה בה אני סטודנט
חלמתי כל חיי על קצת מסיבות טבע, או מסיבות בכלל
במקום זה רק דיבוריפ ודיבורים
בינתיים משרה מלאה, ותואר ראשון שנמשך שש שנים באוניברסיטה הפתוחה
ונסיונות כושלים ומעטים
לעשות דברים שעושים לי נעים
כמו היו פיצוי על שלא לקחתי אף אחד מהם
עד הסוף

פיתחתי רגש קנאה חזק
כמעט בכל מה שזז
אני לא ממש מנגן
ולא ממש מעשן
ולא ממש מזיין
ולא ממש סטודנט
ולא ממש קרייריסט
ולא ממש בחבר׳ה
ולא ממש מתנדב
ולא ממש משפחתי

רק עושה הכל
קצת ומעט ולאט
והחיים עוברים

מה שקורה לי זה אמיתי.
מה שקורה לנו הרי קורה בתוך המוח.

אין מציאות מעבר למחשבה.
וזו, הארורה, יכולה לשלוט בקצב דפיקות הלב,
בתחושת בחילה, ביכולת לעבד כדור, בתזמון השינה.
והחלק הכי נורא – זה כמו לשחק "ים-יבשה".

אתה לגמרי יכול להיות רגע אחד פה, רגע אחד שם. בהינד אפעף. בקשירת קשר מוחי קטן.
אתה יכול להיות נורמלי, לעבוד בחברת הייטק, להיות בהריון או לבנות בית.
או ש
אתה יכול להסתכל על פרטים קטנים בחלל, ולתהות מדוע, ולנתח את הנשימות שלך כאילו הן טעות. מקרה.

בו-זמניות היא האשמה הגדולה, לדעתי, בפירוק הפאזל שנקרא המוח שלי.
כל הלשוניות הפתוחות בדפדפן על המסך. כל הטלפוניה הזו בזמן הנהיגה. כל הפרסומות האלו באמצע העיתון. כל העבודה הזו והכסף הזה באמצע היום.

ואם הוא מתפרק – איזה כדור בדיוק ישאיר אותו שלם?
ואם הוא מתפרק – למי צריך להודיע?
הפסיכולוג המתמחה שלי? אחותי המשוגעת? אשתי ההריונית?
לו רק לא ידעתי שזה אפשרי להשתגע.

רק משהו קטן ומוכר יכול לפקס אותי, להעסיק את המוח במשהו אחר, שאסבול פחות, שלא ארגיש את הבלבול. ובזמן הזה, כשאני פאסיבי, זה כמו פלסטר – אבל זו לא תרופה.

אני אוהב לחיות. אני זוכר שאני אוהב לחיות, אבל ברגעים קצרים וחדים, כמו ים-יבשה, אני מבין-לא-מבין למה אנחנו חיים.

זה לא מטריד אותי בין לבין – זה מטריד אותי רק כשאני שם. לא כי אעשה עם זה משהו. להפך, דווקא כי אני לא עושה עם זה כלום, ואני מפחד להיתקע.

הכי מפחד בעולם.