שקיעות עושות עצב
קלישאתי ככל שזה יישמע – ככה זה נכון
אולי זה כי כואבת לי הבטן עכשיו
ואולי זה כי התחלתי לקחת כדורים נגד דיכאון
וכשהלילה מגיע, דווקא נעים לי להיות
לא לעשות כלום, רק לחכות
קצת לנגן, קצת לשתות ולעשן
עוד טיפה ואני ישן
זריחות עושות לי טוב
מתעורר לפני השמש – מקיץ אל העולם
אנרגיות מצטברות כמו נמלים חרוצות
שמתחילות ללכת, סתם ללכת, כמו כולם
ובלילה שאחזור, את תהיי כבר בבית
נתעייף ביחד מול הטלוויזיה
ובין בחילה לבחילה, את תתקפלי כמו אבן
ואני אתרגש, כי מתבשל לך תינוק בבטן
עכשיו אני חווה רגע של רגיעה
בלתי אפשרי להסביר את החרדה שהתחוללה כאן לפני רגע
זו לא מניה-דיפרסיה
זה או דיכאון, או חרדות שבאות והולכות כמו נוסעים ברכבת
מורידות את המוטיבציה לאפס
גורמות לראש לרצות לומר לגוף, לך לך
ואיני יודע אם אני משכנע את עצמי שאיני אובדני, בשבילי, או לא בשבילי
כי עכשיו, כרגע, כשהחרדה הלכה ועד שתבוא אחרת
אני מרגיש טוב
ומעניין אותי במיוחד, ממש קריטי לי לדעת
אם זה עניין ביולוגי, כימי, משהו בין שני קולטנים במוח שניתן לטפל בו
והאם כדאי לטפל בו
והאם זה טיפול תרופתי או פסיכולוגי (הרי לכזה אני הולך כבר כמה חודשים)
או שמא זה לחץ רגשי ונפשי שמתגבר וגורם לראשי להיות טרוד
עמוס מחשבות שליליות ומיותרות עד אין קץ
כל כך כבד, שאפילו השינה לא תעזור
רק הבוקר התעוררתי בחמש וחצי, שעתיים לפני השעון
ולא הצלחתי לחזור לישון
נכון, זה אולי קשור להריון
או לאחותי ואבא שלי, שמעמיסים עלי מטענים כמו הייתי ספינה
מתעלמים מהרעיון שגם ספינות שוקעות לעתים
ומזג האוויר כאן אינו יציב
***
הולך לאכול בננה
מוח ואצבעות
זה כל מה שנחוץ כדי לטעות
לחשוב שאפשר
להתחבר מבלי לדבר
כמו הגלים
אני אף פעם לא עוצר
לו רק היה מקום
אליו הייתי חותר
הבית שלנו נמצא
איפה שאת מבקשת
והחופש שאני מחפש
מסתתר מאחורי הדלת
כלום לא צריך להשתנות כאן
אני יודע
רק הלוואי וכמו הים
לפעמים הייתי רוגע
מותר האדם
כי יש דברים שלא מתווכחים איתם
אבל אני לא מבין
למה להרוס כל דבר בו נוגעים
אני רוצה מאוד מאוד
לעשות משהו משמעותי
מה שהוא שנוגע באנשים
כי בכל טיסה מעל הים, אני מביט בזוהר המשתקף
ותוהה איך התרחקנו כל כך
מהציפורים
מותר האדם?
טוב לנו בג'ונגל של בטון?
לא.
אנחנו לא עושים את הדברים כדי שיהיה טוב
הם נעשים מעצמם
כדי שיהיה
עוד ועוד, יותר ויותר
אנושות היא גידול מתפשט על פני הכוכב
ומותר האדם רק בגלל תבונתו
שהופכת אותו לטיפש
הרי מה טוב כל כך בלהתרבות ולהכחיד
אם אתה לא מאושר יותר
משהיית בעבר?
לפעמים
כשאני עומד קרוב לאנשים זרים
נשים זרות
אני בוהה בהן
במקומות מוזרים
אחורי התנוך של האוזן
נקודת חן על היד
מקומות שהייתי מכיר ואוהב
לו הייתה זו שלי
כל אחת מהן יכלה להיות
ומעניין אם בסוף
אראה זאת כאהבה
או אוסף הזוי של בחירות
אני פחות מרגיש היום
אלא יותר, רוצה
העולם דורך עלי
בצעדים קלים
אני טוב, אני רוצה
וכל הטוב הזה לא שייך לכאן
יש זאבים ויש ציפורים
ויש טעויות בינהם
אשקיע ואשקע
אשקוט ואשכח
אם לא אצעק
לא אהיה נוכח
יום ועוד יום אני מנסה להתחבר
לקבל את מה שקורה כאן
כמו אין מצב אחר
הולך ברגל, מחמם שרירים
לומד באוניברסיטה, מנגן על תופים
חוסך למשכנתא, מטייל פה ושם
ומקפיד לשכוח את הצרכים הבסיסיים שלי
עד מתי נעבוד בשביל לממן
ודברים מתערבבים לי עכשיו
כי העולם דורך עלי
העולם דורך עלי
תקשיב
ההבדל היחיד בנינו הוא ש
אני סולח לך על הסטירות שנתת לי כשהיינו קטנים
והיא לא
היא כועסת, היא שונאת אותך
מבחינתה – הפסקת לאהוב אותה ביום בו היא "דיממה מהשפה"
ומאז עברו 20 שנים או יותר, אבל זה לא סותר
את האפשרות
שבראש שלה זה התנפח
והיום, בביטחון מלא, כבר עשר שנים
אתה דואג לכל צרכיה כמו הייתה בת 14
וכמה שלא תיתן לה – היא תיקח ותדרוש עוד
ותגיד לעצמה וכולם: הוא חייב לי את זה
והיא כל כך שונאת אותך
רק מחכה ליום שבו תגיד לה לעזוב את הבית
והיא תוכל "להעיף אותך מחייה"
במילים שלה
ומול כל זה
אתה רוצה לעזור לה ולתת לה
ואת זה אני מבין
רק אל תתעלם מהעינוי הקטן שלך אותי
זה שסולח, זה שמרגיש חמלה ולא טינה
כבר שליש מהחיים שלה, ו100% מחיי ילדיה
שהיא תחת חסדך
אבל תבין – זה לא חסד, זו בחירה
והבחירה תלך ותתעצם עד שתגיד אתה שמספיק
שיש לך משאבים מוגבלים
וילדים נוספים
עד שתחליט שאתה נותן לנו באופן שווה
ולא מכלכל דוקוא את שונאיך
כי עבורי, כל מה שקורה פה, זו התעללות
כמה שאני מתאמץ כל השנים להיות בסדר
להרגיע, לגשר
להיות זה שיכול לתקשר איתך ואיתה ועם כולם
זה לא שאתה לא דואג לי כשאני מבקש
אלא שאני מבקש הרבה פחות
ואני לא מוצא היגיון בדבר הזה
יהיו פעמים
בהן הילד שלי ידע טוב ממני
אזכור להקשיב ולהיות פתוח
לעתים
אפילו כשאהיה בטוח
אשמור על שתיקה
אני רוצה לתת לו את התחושה
שיש לו מה ללמד אותי
ושלכל אחד יש
מקום בראש, לקבל משהו
ממישהו
חשוב לי שירגיש שאני מרגיש אותו
הקרבה בינינו תתבטא ביותר מחיבוק
אבל בדיוק שם היא תתחיל
במגע, בנשיקה
אביט לו בעיניים ואשאל
אם הוא רוצה קפה
ואדע כמה סוכר הוא רוצה
ואיך היחסים שהוא אוהב
בין החלב והמים
יהיו פעמים
שהוא יבחר בדרכים קשות
או סתם יעשה טעויות, אפילו קטנות
ואני אצטרך להיות אבא טוב
לנשוך שפה,
ולתת לזה לקרות
כי הביטחון והפרגון שהוא יקבל בתמורה
שווים יותר
משאראה לו עכשיו את
הדרך הנכונה
סוף סוף מקום שאפשר לקלל בו. לברך בו. להגיד את האמת מהמעיים ולא לפחד. להביע את הדעה מבלי לחשוש מעיני המצלמות, להיות פוליטיקאי בגרוש או פסיכולוג גרוש. לא משנה, העיקר להיות.
אירוני, ש"סוף סוף" מתאר תמיד התחלה של משהו שכל כך חיכינו לו. אז הנה: סוף סוף.
אני נשאר לכתוב כאן עליך ועלי. תישאר/י, כדאי לך.
*הבלוג ייכתב מלשון זכר ללשון נקבה. כי צריך להתחיל איפשהו.