הגיע הזמן שאני אקדיש לך את זה.
שאני אומר לך כמה את
את
שבמשך השנים את רק בת זוג
רק אוהבת ודואגת
לא מאתגרת אינטלקטואלית
אבל הכי מאתגרת רגשית
את שמלמדת אותי כמה חם יכול להיות בבית
מחוץ לבתי הקפה המנוכרים שלי
שמסבירה לי כמה חשוב זה חיבוק
לעומת הזמן הקצר שלנו, שתמיד ממהר
ואז הפכנו הורים
אני לא האמנתי שזה קורה, ואפילו חשבתי שלחצת מדי
ואת המתנה הזו אני לא אשכח לך
כי לימדת אותי אהבה מחדש
ואת מראה לי כל יום
כמה חשוב לדאוג ולשמור ולהעריך ולזכור ולשכוח
כדי לפנות מקום לרגע חדש
פעם אמרתי כדי להאמין
היום אני מאמין וכבר לא צריך לומר
את האמא הכי טובה שיכולתי לבקש בשביל
הילד שלנו

כמה נמאס לכתוב על תרבות השפע והאינסטנט?
הנה הבלחה:

זמני
כמו הטקסט הזה
זמני
כמו האינטרנט שמקיף אותי
זמני
כמו סרט טוב בטלוויזיה
זמני
כמו טיול בארץ רחוקה
זמני
אותי לדבר
על מה שיישאר כאן אחרי ואחרייך:
הנשימות של ילדינו.

העייפות שצברנו תחלוף ותתרוקן
אל זמן אחר
של עוד רגע
קצר ומעניין

הזמן שלנו יתנקז אל מצבה מאבן
או עץ מזרעים ששכחנו בכיס
או זכרון שיחלוף אחר דור
או דף בספר
השעון לא יעצור
האומה לא תעמוד
אולי, הגיע הזמן
להפסיק לספור ולחשב ולתכנן ולמדוד

אני מאונן הרבה.
כמה הרבה?
ובכן, לא באותה תדירות שאני שותה אלכוהול (כל יום), אבל הרבה לפחות פעמיים בשבוע. קבוע. מאז שאני יודע.
פעם האוננות הייתה שקולה לסקס יבש. מגרה אבל לא אמיתי. רק מגיע למטרה וקצת מתחרט. היום? האוננות היא צורך פיזיולוגי ומנטלי. קצת בשביל לגמור בכיף את היום, וקצת בשביל לברוח לעולם שכולו רטוב ומלא פנטזיות על נשים סקסיות שלעולם לא אשכב איתן.
מישהו כתב פעם בעיתון; אוננות היא כמו לאכול מקדונלדס- אתה נהנה תוך כדי, ואז שואל את עצמך: ״בשביל מה זה היה טוב?״
ובכן, זה לא.
זה לא מרגיש לי טוב.
כל פעם שאני זורק את ילדי האבודים שלעולם לא יוולדו אל כמה קוביות של נייר טואלט, כמו היו שאריות של קקי יום יומי, אני חש חרטה. לא קשה, לא דמעות, אבל חרטה.
ואני לא יודע מה המקור של זה. למה זה כיף לאונן. אולי אני לא יודע כי הכיף הזה מהול בצפייה בפורנו גס מלא בחורות שהיום הן כבר צעירות ממני, ואולי כי אני משתגע בכל פעם מחדש על הרעיון של אורגזמה : כיף וריגוש גופני ונפשי שמתעצמים עד לנקודת שיא שבה הם מתפוגגים כלא היו, משאירים ענן מחשבות מאחוריהן.
היום אני יותר מאונן ופחות מזדיין. ביחס של סקס בודד על כל עשרים הבאות ביד, בערך.
זה נשמע עלוב? ובכן, זה עצוב.
כי הבחורות האלה שאני רואה על המסך, נהנות כאילו זו הפעם השלישית שלהן, הן חסרות אבא ואמא. הן צמאות למגע מיני או תשומת לב או חדירה אגרסיבית או משהו כזה, שעושה להן רטט במקום שבו הסלולרי כבר התייאש.
אני הולך ברחוב ישראלי בקיץ ומפשיט בחורות עם העיניים. ואני יודע שזה לא חריג. הפנטזיה הזו, הפזילה ימינה ושמאלה כאילו סקס מזדמן הוא דבר קיים או לגיטימי. זה סתם. אשליה לא מתוקה, שגם אם הייתה מתממשת – הייתי בורח ממנה כמו מאש.
כשאני גומר, אני בעיקר מצטער.
מצטער בשביל הבחורות שגמרתי עליהן. בשביל בת הזוג שלי שלא יודעת על התדירות הזאת. בשביל הילדים שהפורנו דופק להם את המוח. בשביל הבחורה התמימה שרק רוצה ללבוש גופיה.
בדיוק כמו שעשן הסיגריות רודף אותי, חוסר הביטחון מלווה אותי, המצב הכלכלי לא מיטיב איתי – כך האוננות מיותרת לי. היא משאירה אותי במקום בו אני לא רוצה להיות, אבל אין לי מושג או כח להשאיר אותה מאחורי.
ואני אפילו כבר לא מנסה. סתם נהנה מזה, מיום ליום.

חשבתי שזה ערב יבש
חשבתי שאני לבד
ועם זה ננצח
כי זה מה יש

ידעתי שלא ארדם
גם סרט או שניים
אולי אתעייף בינתיים
או שאתרגש

ואז ראיתי אותה
עומדת שם למטה
בקומה התחתונה
גנבתי אותה מהעבודה

מכבי 7.9
את לא מושלמת
אבל עושה את העבודה

כמה נחמד למצוא
בירה במקרר
בהפתעה

לא מוצא את האיזון
בין העבודה והלימודים, השגרה והחיים
לא מוצא את האיזון
בין לתת לעצמי, ולתת לאחרים
לא מוצא את האיזון
בין בירה או שתיים לבקבוק יין
לא מוצא את האיזון
בין טיול לחו״ל והתמכרות לעצירות ביניים

אבל אני מחפש
פותח ספרים, רוקד במעגלים, נותן לזרים להוביל אותי
נושם עמוק, נקרע מצחוק, וממשיך הלאה
איתי

לא מוצא את האיזון
בין משפחה וילדים, להופעות וחברים
לא מוצא את האיזון
בין סיגריה ביומיים לקופסה בשעתיים
לא מוצא את האיזון
בין לשמור על החוק ולשמור על עצמי
לא מוצא את האיזון
בין זה לא את – זה אני

אבל אני מחפש
פותח ספרים, רוקד במעגלים, נותן לזרים להוביל אותי
נושם עמוק, נקרע מצחוק, וממשיך הלאה
איתי

ואולי בכלל מצאתי
ורק הכל שמסובב אותי
נותן לי לחשוב
שלא מצאתי

ממה אני נהנה?
דברים פשוטים
לחטט באף
להביא ביד
לשחות עם התינוק שלי בבריכה
לשתות יין
לעשן
לקנות מחשב חדש
לתכנן בית
לפתור תרגיל
לפגוש חברה יפה
לשתול עציץ בגינה
לאכול בשר איכותי
להרוויח משכורת גבוהה
להופיע על במה קטנה
אבל משמעות והנאה
אני בקושי מוצא
וזו הרי
מהות האושר

האמת?
זה לא עובר.
דיכאון ונטייה לחרדות הן משהו שמקנן. זה יושב שם בצד גם כשאני לוקח ציפרלקס, וגם כשנולד לי בן.
וזה מסביר את התגובה שלי לאישתי, שרוצה שאפסיק עם הכדורים.
אין לי איך להסביר לה את הבלגן שבפנים.
השפע הזה, מליוני המצלמות, הזמן שטס, החפצים בבית. זה הכל חלק מזה. יותר מדי גירויים, המוח שלנו לא בנוי להשלים עם זה.
אבל כל עוד זה בא והולך, על אש קטנה, זה לא נורא. אמשיך לעבוד על זה.
מקווה שלא לנצח.
אורח החיים הארור שלי, שמלווה בקפה ומאפה כל בוקר, אלכוהול לשוכרה בלילה, ועבודה לחוצה – לא עוזרים לי להירגע. הם עושים לי נעים לפרקי זמן קצרים, ויוצרים חרטות ארוכות כשההנאה שוכחת. והיא שוכחת. היא באה והולכת כמו המידע שזורם אלינו.
כן, השפע הזה הוא אולי הגורם המעצב, ליד ילדות מפוקפקת ומאותגרת, ופשטות שחסרה בה. ואני ניצב מול כל זה, אין לי כח להתמודד, רק מחשבה קטנה על רצון להעניק לילד שלי, פחות מזה.
שלא יסתבך.

זה שאני מבקש סליחה
לא אומר שאני אשם
אני רוצה לאהוב אותה
וכל הזמן לזוז, להתקדם

זה שאני מבקר אותה
לא אומר שהתרחקתי
אני רוצה לחפש אותה, עוד ועוד
ולעולם לא לחשוב שמצאתי

איך זה קרה כל כך מהר
בין נשיקה לחיבוק
הפכנו משניים עם בטן
לשלושה עם בקבוק

זה שאני נמאס עלייך
לא אומר שאני אחר
הרי אין חדש תחת השמש
הכל הולך, הכל חוזר

זה שהזמן לא מפסיק לזוז
לא אומר שהפסדנו אותו
יום אחד אני ואת נמות
ובכל יום אחר אנחנו לא

איך זה שכמו כולם בדיוק
אנחנו באותה תבנית
הפכנו משלושה עם בקבוק
לארבעה עם משפחתית

זה מרגש, זה מעייף
זה מאתגר ומכשף
אין לי מטרות גדולות
רק לעשות כיף

אתה לא יכול להעביר את כל הזמן שלך בקנאה
להתבונן בנשים יפות רוקדות וצועקות בכל הסולמות
תופים ומצילות וגיטרות שצורחות במקומך
אתה פשוט לא יכול – לא כי אי אפשר – כי אתה תיפול

יש עצב, הוא קיים, לעתים לא הבנת
יש בור, הוא נפער, ורגעים ששכחת
זה לא שאתה סובל כל היום
זה רק הזמן שמסרב לעמוד במקום

וזה רק עניין של זמן עד שתהפוך את התקליט
תבין שבמקום לתכנן תמיד קדימה, אתה צריך להחליט
יום עובר ושנה עברה ואתה מתקדם יפה בקצב החברה
ומדי פעם הלב צועק עליך, ואתה צועק עליו בחזרה

תנו לי רגע להתלבט
אני רוצה לצרוח, להתבלט
להרים את הרגליים של כולם באוויר
להשאיר משהו
כשאעזוב את העיר

יש לי וידוי:
הדיגיטל הזה
הוא לא מסקרן אותי
אך איני נרתע

אני רק משחק אותה
כאילו יכולתי להיות סטלן

כי להיות רוח
זה לא להיות רפאים
אלא
להיות תמיד בתנועה

ודווקא נחמד לי לדעת איך דברים עובדים מבפנים
ובעולם שלנו, עם כל
הדיגיטל הזה

לקרוא מושגים ומילים ואותיות ומספרים
שמייצגים דברים שרובכם
אינכם מבינים
זה לא נורא

זו פרנסה