אני רוצה למצוא את עבודת חלומותי. איזה משפט דפוק. למה לעזאזל שמישהו ירצה בכלל למצוא עבודה? עבודה היא משהו שאתה צריך לעשות, כדי להתקיים, או להעביר את הזמן, או סיבה ברורה אחרת. "רוצה" זה משהו שאתה רוצה, לא צריך. אז למה שארצה למצוא את עבודת חלומותיי? תיקון: אני צריך למצוא את עבודת חלומותיי.
למה צריך? כי עבודה מביא לי כסף שמביא לי נוחות. שונא את הנוחות הזו, אבל חונכתי על ברכיה.
כל יום קם מוקדם, נוסע ברכבת, יושב מול מחשב, אוכל במסעדה עם תן-ביס, חוזר למחשב, חוזר הביתה, מגשים חלומות קטנים עד אמצע הלילה, הולך לישון לחמש או שש שעות, וחוזר לקום בבוקר, והולך לרכבת.
למה זה טוב? זה לא. זה רק מאפשר לי לחסוך כל חודש עוד ארבעת אלפים שקל בשביל לצמצם את המשכנתה שעוד אין לי, כמובן. ובינתיים זה מאפשר לי בעיקר להתבזבז מדי יום ולהתבאס על כישוריי המעוטים בתקשורת עם בוסים חנונים. שזה מוזר, כי באופן כללי אני מתקשר מעולה עם חנונים. החברים הכי טובים שלי הם חנונים. באמת. אפילו אשתי היא חנונית משוגעת. יש לי פטיש עמוק ולא מוסבר לחנונים. ועדיין, הבוס שלי הוא חנון מהסוג שאני לא מצליח להתחבר אליהם. הוא קרוב מדי לגבול שבין חנון לבין היפסטר מגניב, ואולי אני לא מסתדר באזור הזה.
אין לי בעיה להתפטר מחר. ות'כלס – סיכוי לא רע בכלל שיפטרו אותי מחרתיים. אבל עד אז, אני חייב להיגמל מאורח החיים הנוכחי שלי, עם הקפה-ומאפה כל בוקר, וההופעות, והחו"ל, וההזמנות באיביי. כי כשלא ארוויח משכורת של חמש ספרות יפות, כנראה שלא אוכל להרשות לעצמי. וזה משוגע – כי איזו סיבה לעזאזל יש לבחור צעיר בלי ילדים להוציא עשרת אלפים שקל בחודש? הויזה שלי עלתה על גדותיה בחודשים האחרונים, ואני שונא את עצמי על כך. אני הרי בכלל רוצה להיות מוזיקאי, או לגור על גדות איזה נהר זר. אז מה לעזאזל עושים כל החיובים האלה בדף פירוט האשראי שלי? לא ברור.
הלוואי ואמצע את עבודת חלומותיי. זו שאקום אליה בבוקר ואהיה סבבה עם זה. זו שתכניס לי מעט כסף והרבה סיפוק, עד כדי שאני ארצה להישאר בה למרות שככה קשה לגדל ילדים. הלוואי ואוכל להתמסר למשהו. לעבודה, לבית, למיטה, לאישה. להתמסר.
כן, זו הבעיה.
זה לא שאני לא מסוגל לעבוד בעבודה של חנונים בהייטק. אני פשוט לא מסוגל להתמסר. משהו בי קורא לי להישאר עם עצמי מול המסך הסטטי, שלא איכפת לו ממני, ולשתוק. כי יותר קל להיות בשקט עם עצמך, מוגן שלא תטעה, מאשר לדבר ולדבר בחשש שאתה חופר. ככה זה, חונכתי על פסיכולוגיה הפוכה. כמה שלאבא שלי שי אצבע קלה על ההדק, ככה אני נסגר ושותק.
הלוואי ואתפכח יום אחד.
אני לא רוצה להיות אבא שלי, אבל אני רוצה לדבר. שהלשון תשחרר. עם הפנים לאחר, כאילו לא איכפת לי באמת איך אני נשמע. זה הרי בולשיט אחד גדול. מה שחשוב זה החיים שלך, הקצרים האלה, שעוד רגע נגמרים ואתה רק שתקת כל הזמן.
החיים שלך, הקצרים האלה
עוד רגע הם נגמרים
ואתה רק שתקת כל הזמן
כתבת ביומן
חיכית לרגע הנכון
כאילו יש כזה
כל סיטואציה, קטנה או גדולה
אתה עסוק באיך שאתה נראה
ולא בה, בסיטואציה
והזמן עובר, ואתה חסר
אבל לאט לאט – אפשר לוותר
אתה לא הכרחי לסביבה כשאתה לא אתה
אז או שתשחרר ותישא בתוצאות הלא נוראיות האלו
או שתטפל בזה
אבל חבל על הזמן
יש לך עוד קצת ממנו
סע
אבל בעיניים פקוחות
תנהג
אל תישן מאחור
אתה עלול לפספס את התחנה היחידה בדרך
