אני כותב שירים
כי נשארים
פה אנשים
לא אדישים
אולי הכל זמני
את ואני
כשהסטורי עבר
הפיד נגמר

לרגע עולה השאלה
על מה כל ההמולה
כמה רצים במירוצים
מתי ואיפה ומרגישים

אני פולט מילים
באוויר צלילים
ברחוב נשים
וזה שובר כלים
לא מוותר
לאדמה חוזר
לאבן שתספר
לעץ שאת גופי בשורשיו חודר

לרגע עולה השאלה
מה הספקתי בשבילה
איך אדע שהצלחתי
לתת את שיכלתי

ולכם קטנים
אראה פנינים
שתקבלו עולם
בריא וקיים
כי אני איני
שלם בדמיוני
רק עובר ושב
ונגמר עכשיו

אחת לכמה שנים אני מוצא את עצמי מפליג בדמיונות של רומנים ובגידות. את ל׳ שאני רואה כל כמה ימים בקפה בקיבוץ, אני ממש רוצה לזיין. היא אמא לילדה בת 12 מהנישואים הראשונים, ולילדה קטנה נוספת מהפרק הנוכחי. כבר שנים שאינה עובדת. בעלה בקבע או משהו כזה.
אין ביננו פלירטוט ממש. זה הכל בראש שלי. או שלעולם לא אדע, כי לעולם לא אנסה. אבל לעולם אין לומר לעולם.
היא לבנה ודי דקיקה, יפה וברונטית. אמרה לי רק לפני כמה ימים, כשדיברנו שוב על ילדים וגמילות והשלכות, שמזל שיש חולצה שמסתירה את מה שקורה לציצים אחרי לידות והנקות. רציתי לומר לה שאשמח לראות, ושלדעתי היא פצצה. ככל שאני גדל בגיל (על הגובה מזמן ויתרתי) אני מבין כמה אני נמשך למילפיות.
אז חיפשתי ארבע שניות ומצאתי טו ה בפייסבוק. בלי שם משפחה אפילו. עלעול קצר בתמונות שלא היו נסתרות מהציבור הרחב חשף הרבה אהבה ופגיעות, וקצת בגדי ים. תנועת הביקיני על הגוף הלבן החשוף זה בדיוק מה שרציתי עמוק בפנים. תרומה גדולה לדמיוני המתפרע, לשאיפותיו הכמוסות.
ותמיד, בין לבין הכלום הזה, נשאלות השאלות.
אם היא תרמוז יותר, האם אעשה צעד?
ולמה שבכלל תרמוז?
ואולי היא פשוט בבית, כל הזמן, נהנית משיחות מזדמנות בקפה הקצר של הבוקר הקיבוץ?
ואני, קטן מזוקן וגמלוני, מי אני בכלל?
נטול שרירים וכריזמה. ללא פנים יפות לרוב הדעות, מלא הפרעות בפנים. ואולי זה בדיוק מה ששומר עלי מהפרעות בחוץ.
*
ככה זה תמיד. הן באות אלי בחלומות, בחוף הים, בפייסבוק או בדרך למשרד. עם חזיה יפה ומציצה מבעד לגופיה עם הפתחים הרחבים. אני מגניב לשם מבטים, כל עוד אני יכול, ומתעלם בכנות חצופה ממצלמות האבטחה או עיני הציבור. זה לא מזיז לי, הרי אף אחד לא יתקוף אותי בפרהסיה. וכמה שאני מוגן בחוץ, ככה אני חשוף בפנים. יודע וכועס שאני עושה את מה שהביצים שלי מבקשות. נשאר עטוף בחלומות, עם אגו שמתפוצץ לבחורות בפנים, ומציאות שמורידה אותי מהעצים.

דברים קטנים שעושים לי טוב
אני עוצם עיניים ומוותר לרוב
ככל שכן עובר לו הזמן
משתמש בפחות אור וחמצן

ואני, ידידיי, כמו כל חיה וצמח
בלי תנאים בסיסיים – איני פורח
עוד גבעול מתייבש, עוד עלה נושר
אל מול השעון הרץ אני עוצר

חושב איפה לעבוד, חושב על מה ללמוד
חושב אם מותר לי עוד ילד
ומה יהיה אם אבגוד
חושב על אח שלי, חושב על כמה זמני
חושב על אור שדועך
עובר לצד השני

הקירות והלב עובדים בסנכרון מושלם
שני שליש מהכדור הזה הוא בעצם ים
והדם שזורם אצלי בכל הגוף עכשיו
הוא לוקח נייר ועט וכותב עליו

הייתי רוצה לאכול יותר בריא
לתת לכולם את ההזדמנות שלי
לעבוד ושלם מסים כל הזמן
לרדוף פחות אחרי המזומן

אבל אני
יצור חברתי
קנאי ומתנשא
פחדן אבל עושה
לא מוצא זמן

לא מוצא זמן
לא מוצא זמן

אנחנו רצים למרחקים שאין בהם סוף
כי בעולם שלי אני חייב הכל לטרוף

להשאיר את האולפן, נקי ומאורגן
יעברו אולי חודשיים, עד שאחזור לכאן

הירח ואני שומרים על יחסים
יש בנינו כח משיכה ומתחים
יש לי ערכים נכון, הם לא לא נותנים לישון
מבטיח לא לומר רק את הדבר הנכון

אבל אני
יצור חברתי
קנאי ומתנשא
פחדן אבל עושה
לא מוצא זמן

לא מוצא זמן
לא מוצא זמן

בדרך שלך, חד וגמיש
את לא שלי, אינך של איש
התה והספרים, רק אותם
לא מתנות וטיולים בעולם

בקטן, את נותנת לי לספק את הצרכים שלי
בגדול, את מאפשרת לבן אדם לפרוח

לעתים מתישה, לעתים מותשת
ילדים קטנים, מובילה ומלטשת
ומלמדת, שגם בעולם כה זמני
יש משמעות אחד לשני

בקטן, אנחנו מאוד מאוד שונים
בגדול, אנחנו יחד כבר שליש חיים

אורח החיים שלי כולל מעט מאוד סקס. ואם כבר סקס, אז בדרך כלל עם עצמי. אמנם היא בהיריון כבר שלוש שנים בערך, ובאמת הצטרפו אלינו שני זאטוטים פרי בטנה של הקוסמת, אבל בין לבין – אפשר קצת, לא? כשחושבים על זה, זה על שנינו העניין. בכל אופן, זה מטריד רק מנקודת מבט אחת. רחבה וחשובה, אבל אחת.
תלויים רק בי הרגלים אחרים, שאני יכול לשנות ולא רוצה.
הסמינריון שלי, שהוא הקש האחרון במסע האינסופי אל התואר. מחכה רק לי. דחיה לאחר דחיה, בקשה לאחר התחננות. קיבלתי כבר את כל ההזדמנויות, ואני דוחה ומתעצל את מה שלא חשוב לי. זו האמת.
כך גם עם הסיגריות, שחזרו לחיי לפני כמה שנים. אני מחביא את זה ממנה כמו ילד מהוריו, ומשתדל לעשן פחות לידה. ועדיין, הסיגריה היא הצורך היחיד שלי בבוקר כדי להירגע. מכור שכזה. וזה מסריח, וזה יקר, וזה עולה לכולנו בבריאות, בריח, בכסף. הרי עוד רגע הגדול שלנו באמת יגדל, ובין כל השאלות המדהימות שהוא יירה מהפה הוא גם ישאל על זה – ואני אגמגם. וכשגמגום לא יספק אותו, אני אשרבט איזה טיעון מטופש כמו ״עזוב, זה סיגריה, זה רע ואני אידיוט – אל תלמד ממני״ ואז הוא ילמד ממני, שזה לא טוב, שזה מסריח ויקר, ולא בריא, ושצריך לעשן ולהסתיר את זה מההורים מהחברים ביסודי, מההורים בתיכון, מהילדים כשהם נולדים… מקסימום לספק איזו תשובה מטומטמת בסוף. למה להתנצל על זה אם זה הצורך שלי? בגלל שאני יכול לשנות אותו, ומעריך את התמורה שבשינוי, ועדיין בוחר שלא.
סמים זה כבר סיפור אחר. זה מתחיל הרבה קודם, עם חצי ליטר בירה שהייתי שותה כל ערב במשך שנים, אחרי הצבא. היא הייתה סלחנית כלפי, כי היא כזו. וכי אני דרשתי את זה בלי מילים. הבירה החזירה איתה קצת סיגריות. והצורך שלי להיות עם עצמי בערב, לערפל קצת את המחשבות והטירדות והרעיונות לכדי מצב רוח כללי וטוב, הוא נמשך ונמשך. בשנים האחרונות כבר הצהרתי בפניה שהאלכוהול יוחלף בגראס מתישהו, יותר בריא, יותר טבעי. כשאני כותב את זה אני קצת מצחיק את עצמי.
כל ערב אני עם ג׳וינט ביד. לפעמים שניים או שלושה. לפעמים גם בצהריים או אחרי הצהריים, או באוטו בדרך הביתה. וכמה מביך זה? הרבה. אני מספיק בוגר כדי לדעת שזה אסור לנהוג ולעשן, ומספיק הגיוני כדי להבין את ההיגיון שמאחורי החוק הזה. והמשפחה המדהימה והמעייפת שלי כנראה לא מספיק יושבת לי במקדימה של המוח כדי שאזכור שאין לזה טעם.
לעתים זה פוגע לי בתפקוד, כשאני עושה דברים בפחות סבלנות או רצינות, או לא מבצע הוראות של ממש. אני מדבר מדהים אחרי ג׳וינט. בעיקר על דברים שאני מכיר, בעיקר על במה מול קהל קטן במשרד, או מול אנשי עסקים מהצד השני של הטלפון. אבל האם באמת אין לי את היכולות האלו כשאני סחי? למה לי להיות חצי-נוכח אחרי חצי ג׳יונט כדי לדבר בנינוחות עם זרים? ועם משפחה?
כל בוקר מתחיל בקפה ומאפה. חייב בבית קפה. איפה שמכינים אותו חזק וטעים וטרי. ואיפה שיש מלצרית חמודה, וקופה שתגהץ לי את האשראי. זה ממשיך בכמה סיגריות, שמתחלפות בג׳וינט או שניים או יותר עד הערב.
אני מעשן פחות סיגריות כשאני מעשן גראס, ואני לא קונה ולא שותה אלכוהול כבר הרבה זמן. אולי שנתיים. יש פה מחיר ותמורה, ואני כבר לא יודע מה טוב. רק יודע שלא עשיתי ספורט כבר שנתיים, וגם לפני זה הייתי מסתפק בהליכה או ריצה קלה פעם בשבוע ו/או יוגה פעם בחודשיים ו/או סקס פעם בשלושה.
אולי זו הבטן שלי ששומרת על מידותיה (פחות או יותר), ואולי זו המחלה שעוד לא הגיעה, ואולי סתם נוח לי לעשות את מה שנוח לי, לדלג מהר אל המצברוח המתאים לי, או להתרחק ממחשבות מדודות ומעייפות. ואולי אני לא בורח מכלום ורק נהנה מהחיים בטוב טעם. בטוח יש מי שיסכים.
מה שבטוח הוא, שגם לגם לזה יש מחיר, וגם אותו אני מעדיף לתת באשראי ולא במזומן. שמישהו אחר ישלם, וישלח לי קבלה בדואר או במייל – אני לא אקרא את זה בקרוב.

האלגוריתמים של פייסבוק
מעצבים דעת קהל
מישהו שם כותב קוד
וכאן כולם מצביעים מפד״ל

**

אני לא מחפש לשלם פחות
רק לשלם את מה שאני יכול
ולא לקבל הרבה בתמורה
רק את

**

העולם זז לימין ולשמאל
לפי כמות התמימות של כל האנשים

**

בכל מקום בעולם בו אני נמצא
מתבונן באנשים ומקשיב לשפה
איך זה יכול להיות שהם כאן כל הזמן
בזמן שאני בשלי מתנהל כמתוכנן

הוא לא לימד אותי- שנולדתי בגיל הרך
ועלי לטעות
אבא שלי אידיוט

הוא לא הכין לי- סנדביץ לבית ספר
שאהיה קצת שבע
ולא חשב שאהיה פושע

הוא לא חיבק את אמא שלי
גם כשעוד היו ביחד
וזה לא החדיר פי פחד

הוא לא היה שם, והוא היחיד שהיה צריך
לא בעין ולא בלב
הוא לא עצר להתקרב

הוא כן אהב לתפוס אותי ביד כשאני בוכה
כעס עלי והאשים- שרק בגללי אני כזה
וכמה שלא טיפסתי בסולם, אותו זה לא ניחם
אפס ביטחון, שום היגיון, ובזה עלי להילחם

כל כך הרבה השתנה בשנים האחרונות.
איכשהו מצאתי את עצמי באחת הפסגות. לא הכי גבוהה, ואולי טוב שכך. אבל די גבוה, יותר מהגובה שלי בכל אופן.
פעם הייתי מוצא את עצמי מטייל באיזו ארץ זרה, ומתרגש מכל פינה. נכנס לקאוץ׳ סרפינג על בסיס שעתי ומחפש אטרקציות בדמות צעירים שמחפשים אטרקציות בדמות צעירים שמחפשים אטרקציות.
עכשיו, ממש ממש אין לי כח. לא היום, לא אתמול ולא נראה לי שמחר. אז אני בלונדון שבוע שלם, לבד, עובד בימים ומשועמם בלילות. חי על חשבון הברון עם אוכל טוב ושתיה כמה שרק יכולתי, מלון נחמד והכל. וזה לא רק שלא מלהיב, זה אפילו מרגיש לי סתמי. טרחה. להיות רחוק מהבית, מהילד שלי הקטן, מבת הזוג שלי, מהג׳וינט של הערב. פה יש רק תיירים מלוקקים שאין לי כח לדבר איתם (לא מנסה, לא קורה), ויין זול שבא לי להקיא.
זה כאילו משהו קורא לי לחזור כבר למלון וללכת לישון.
יש משהו משותף בין דכאון ועייפות. איני בדכאון ממש, ואיני עייף. ובכל זאת אין לי כרגע שום דבר כיף. הכל – סתם.
ולישון – זו אפשרות נהדרת. לכבות את כל החישובים, לתת לראש לנוח מהפיצוצים. אשלם על הפיצה ואקח מונית למלון, נראה מה יקרה שם.
לא יהיו ריגושים, אבל לא איכפת לי. יהיה לי חמים ונעים במיטה.
נחמה.

נסתרות הן דרכי ההורמונים
רגע הם בעדך, וברגע אחר שוברים הכל
הורסים חוויה יומיומית פשוטה
צובעים בשחור ולבן במכחול

יתושה שעוקצת ללא הבחנה
עושה את מה שאת צריכה ועכשיו
בלי להביט קדימה ואחורה
אין כל היגיון והתמצאות במרחב

אבל זו את
אני לא מתווכח
אני הנפגע
אני הסולח

יש בי אהבה גם כשאין בי תשוקה
לומדים להישען על היסודות
הסבלנות שאנחנו צריכים במיטה
או כשהכל נפלא ואת שוחה בדמעות

אם יש מקום בו הכל מתחבר
לעתים נדירות אני מוצא אותו כאן
והזמן קצר, הוא דוחק לפינה
ובפינה את, ואני נשען

כי כזה אני
ואת לא מתווכחת
לעתים נפגעת
תמיד סולחת