עיניים יכולות
לראות בקלות
לאן עיניים אחרות
מסתכלות
עיניים יכולות
להראות בקלות
מודעות או חוסר
מודעות
עיניים יכולות
להראות בקלות
את המתח ביננו, או את
האהבה
עיניים יכולות
להראות בקלות
מענה על ציפייה
או אכזבה
עיניים יכולות לראות
עיניים אחרות שרואות
אבל החיים שלנו הם
בין העיניים
אני ממשיך לרצות את הלא נודע
מאמין בלב שלם שם אמצא אותה
אהבה מושלמת
סיפוק מתמשך אינו קיים באנשים בריאים
ואני מאשים אותך על היותך פחות הרפתקנית ממני
ולי זה קל להמשיך ולרצות את מה שאין לי
ולך זה קשה לאכול אותי כך כל הזמן
ואני לא מאשים אותך, ואני לא אשם בעצמי
וכך זה נמשך
הלוואי ותאמיני לי שאני אוהב אותך
למרות שפעמים רבות חשבתי שאני יכול לאהוב אחרות
וברור לי שאני יכול, וברור לי שגם את
אבל מה זה משנה.
תודה לך על הסבלנות
הלוואי ואהיה יותר אני, כדי שיותר אתעצבן
שתכירי אותי
מעשן, מנגן, מאונן
כל הדברים האלה שאני עושה ואת לא
מכירה אותי
אני יודע שתמשיכי לאהוב אותי כך
ויודע שאני אוהב את עצמי יותר, איתך
אז למה לא בעצם?
אני רוצה למצוא את עבודת חלומותי. איזה משפט דפוק. למה לעזאזל שמישהו ירצה בכלל למצוא עבודה? עבודה היא משהו שאתה צריך לעשות, כדי להתקיים, או להעביר את הזמן, או סיבה ברורה אחרת. "רוצה" זה משהו שאתה רוצה, לא צריך. אז למה שארצה למצוא את עבודת חלומותיי? תיקון: אני צריך למצוא את עבודת חלומותיי.
למה צריך? כי עבודה מביא לי כסף שמביא לי נוחות. שונא את הנוחות הזו, אבל חונכתי על ברכיה.
כל יום קם מוקדם, נוסע ברכבת, יושב מול מחשב, אוכל במסעדה עם תן-ביס, חוזר למחשב, חוזר הביתה, מגשים חלומות קטנים עד אמצע הלילה, הולך לישון לחמש או שש שעות, וחוזר לקום בבוקר, והולך לרכבת.
למה זה טוב? זה לא. זה רק מאפשר לי לחסוך כל חודש עוד ארבעת אלפים שקל בשביל לצמצם את המשכנתה שעוד אין לי, כמובן. ובינתיים זה מאפשר לי בעיקר להתבזבז מדי יום ולהתבאס על כישוריי המעוטים בתקשורת עם בוסים חנונים. שזה מוזר, כי באופן כללי אני מתקשר מעולה עם חנונים. החברים הכי טובים שלי הם חנונים. באמת. אפילו אשתי היא חנונית משוגעת. יש לי פטיש עמוק ולא מוסבר לחנונים. ועדיין, הבוס שלי הוא חנון מהסוג שאני לא מצליח להתחבר אליהם. הוא קרוב מדי לגבול שבין חנון לבין היפסטר מגניב, ואולי אני לא מסתדר באזור הזה.
אין לי בעיה להתפטר מחר. ות'כלס – סיכוי לא רע בכלל שיפטרו אותי מחרתיים. אבל עד אז, אני חייב להיגמל מאורח החיים הנוכחי שלי, עם הקפה-ומאפה כל בוקר, וההופעות, והחו"ל, וההזמנות באיביי. כי כשלא ארוויח משכורת של חמש ספרות יפות, כנראה שלא אוכל להרשות לעצמי. וזה משוגע – כי איזו סיבה לעזאזל יש לבחור צעיר בלי ילדים להוציא עשרת אלפים שקל בחודש? הויזה שלי עלתה על גדותיה בחודשים האחרונים, ואני שונא את עצמי על כך. אני הרי בכלל רוצה להיות מוזיקאי, או לגור על גדות איזה נהר זר. אז מה לעזאזל עושים כל החיובים האלה בדף פירוט האשראי שלי? לא ברור.
הלוואי ואמצע את עבודת חלומותיי. זו שאקום אליה בבוקר ואהיה סבבה עם זה. זו שתכניס לי מעט כסף והרבה סיפוק, עד כדי שאני ארצה להישאר בה למרות שככה קשה לגדל ילדים. הלוואי ואוכל להתמסר למשהו. לעבודה, לבית, למיטה, לאישה. להתמסר.
כן, זו הבעיה.
זה לא שאני לא מסוגל לעבוד בעבודה של חנונים בהייטק. אני פשוט לא מסוגל להתמסר. משהו בי קורא לי להישאר עם עצמי מול המסך הסטטי, שלא איכפת לו ממני, ולשתוק. כי יותר קל להיות בשקט עם עצמך, מוגן שלא תטעה, מאשר לדבר ולדבר בחשש שאתה חופר. ככה זה, חונכתי על פסיכולוגיה הפוכה. כמה שלאבא שלי שי אצבע קלה על ההדק, ככה אני נסגר ושותק.
הלוואי ואתפכח יום אחד.
אני לא רוצה להיות אבא שלי, אבל אני רוצה לדבר. שהלשון תשחרר. עם הפנים לאחר, כאילו לא איכפת לי באמת איך אני נשמע. זה הרי בולשיט אחד גדול. מה שחשוב זה החיים שלך, הקצרים האלה, שעוד רגע נגמרים ואתה רק שתקת כל הזמן.
החיים שלך, הקצרים האלה
עוד רגע הם נגמרים
ואתה רק שתקת כל הזמן
כתבת ביומן
חיכית לרגע הנכון
כאילו יש כזה
כל סיטואציה, קטנה או גדולה
אתה עסוק באיך שאתה נראה
ולא בה, בסיטואציה
והזמן עובר, ואתה חסר
אבל לאט לאט – אפשר לוותר
אתה לא הכרחי לסביבה כשאתה לא אתה
אז או שתשחרר ותישא בתוצאות הלא נוראיות האלו
או שתטפל בזה
אבל חבל על הזמן
יש לך עוד קצת ממנו
סע
אבל בעיניים פקוחות
תנהג
אל תישן מאחור
אתה עלול לפספס את התחנה היחידה בדרך
אנחנו מדברים דברים מבוגרים
ואני מנסה שנישאר ילדים
הרי, את יכולה להעריך משהו יותר
מאשר דבר שלא יחזור?
והתמימות הזו יקרה לי
אני מרגיש אותה כשאני עוצם את העיניים
והולך לישון, עם עצמי
אבל כל היום אני ער, עם כולם
אז לא תמים ולא נעליים
אני איש גדול, עם רציונאל והלוואות
שמת לחזור לנקודת ילדות כלשהי
לפני שהייתה לי אחריות
לפני שהתחייבתי לכל כך הרבה דברים מבוגרים
כשעוד הרגשתי באמת ובתמים
נשיקה על פה
עטפתי את זה יפה: "אני רוצה שהיא תהיה האמא של הילדים שלי". ככה הגדרתי את זה שוב ושוב, לחברים הקרובים שלי, לפסיכולוגית, ולכל מי שידע שאני מטיל ספק בזוגיות הזו.
אני מתבייש לומר שאני מטיל בה ספק. כי רוב הזמן אני לא בטוח שזה נכון. רוב הזמן אני אוהב אותה, ורוצה אותה האמא של הילדים שלי. אבל בזמנים אחרים אני מרגיש בחסרונות. דברים שחסרים לי. אולי אבוי לי, ואולי לגיטימי, אבל עם הרגשה לא מתווכחים – רק מנסים להבין.
היא רוצה שגרה, אני רוצה הרפתקאה; היא רוצה ילדים, אני רוצה לזיין; היא רוצה להשמין, אני רוצה אותה פצצה יפה שתעשה לי את זה; היא רוצה חתונה, אני רוצה להבין אם מונוגמיה היא בכלל דבר טבעי, ואז נדבר; היא רוצה להישאר בארץ, אני רוצה לטייל עד המוות; היא רוצה לבשל, אני רוצה לאכול; היא רוצה ללכת לישון, אני רוצה לנגן, לשתות, לעשן, לחיות.
***
את נעלבת שאני קורא לך קונפורמיסטית, אבל יודעת שזה נכון – רק לא מבינה מה הבעיה בזה. אני מצדי, לא שם לב שאני מעליב אותך, יודע שזה נכון, ובדיוק כמוך – לא יודע מה הבעיה בזה. ועדיין, אני מתקשה להיכנס איתך לסירה ולחתור. אולי אלו הפערים האלו, שאת רוצה ימינה ואני רוצה שמאלה, ואולי אני פשוט מכוער ואת יפה לי. ואולי אני יפה ואת מכוערת. ואולי – עם כל הכבוד לאנטי-קונפורמיסטיות שלי – שחור ולבן לא הופכים מסתדרים יחד.
ולסיכום, הבעיה המרכזית שלי היא שאני לא מצליח להחליט ולזרום. אני רק יודע לשחק אותה כזה. זורם. בתכלס אני אחד התקועים והמקובעים שבנמצא. אני משתמש בך כקונטרא לכל מה שאני לא. אני נהנה להישען על הרצונות שלך כאילו הם מנוגדים לשלי, כשבעצם הם אלו שמגשימים את הדברים שאני רוצה לעשות. את הדרך בה אני רוצה לחיות. יש לי בראש ים של הרפתקאות שהייתי מת להגשים. הייתי מת לזיין כוסית, להיות עם אישה מבריקה אך לא מדי, לטייל פעמיים בשנה לפחות ליעדים רחוקים, להתפרנס כמו מניאק, ולהיראות טוב עם ריבועים קלים בבטן. את כל אלו אין לי, ולא יהיה לי. ובמקום לשכוח מזה ולהמשיך הלאה, אני מתבאס שלא ניסיתי להשיג את זה מספיק – ומאשים אותך בזה.
אני מצטער.
והערה לעצמי: לא לדבר יותר על קונפורמיזם ועלינו. אנחנו עושים מה שאנחנו מחליטים לעשות. כל דבר אחר שקורה הוא בגללנו ובזכותנו. לא אחד שמושך, וגם אם כן – הניסיון להבין מי הוא מי תמיד יעלה בתוהו, ועדיף פשוט להקשיב לעצמך במקום להאשים ודמיין שמכעס ומרמור תבוא הישועה.
אני אוהב אותך. את האלוהים שלי.
גזען או קונפורמיסט, תקראי לי איך שתקראי לי
או אל תקראי לי בכלל
אם אני לא אתאמץ להישאר רזה, בינוני, אף גדול וגוף חטוב
אם את לא תתאמצי להישאר רזה, צ'אבית (כמו שאומרים), אף כפתור וגוף נחמד
זה ייעלם
המשיכה הקטנה שהייתה בנינו, כשרק הכרנו ולא ידענו
תיעלם
זה לא אישי
זה מאוד מאוד אישי
את האישה, ואני האיש
וזה לא יאומן כמה קשר יש בין נמשך למרגיש
כי ככה, עכשיו, כשאני לא נמשך אלייך ממש
אני מבין כמה זה חשוב
יכול להיות שגם אם היית השולחן היפה ביותר שראיתי מימיי, או פרוסת השוקולד הכי טעימה
עדיין, לעתים, הייתי רוצה להניח יד על שרפרף
ואולי המילים האלו טומנות לי עתיד בודד
ואולי אני מרשה לעצמי לכתוב את מה שכל אחד ואחת מרגיש ומרגישה
איך שלא יהיה
אנחנו בבעיה
כי קודם, כשלא עמד לי ואת צחקת, היה לי רע.
לא בגלל שלא עמד לי (את זה הבנתי. הייתי אחרי קצת בירה, ומעט מאוד חשק)
אלא בגלל שהמציאות שלי הייתה: שלא עומד לי כי אני לא נמשך אלייך, וכי אני יודע שאת מושכת אותי בתנועה, פיזית, למיטה – רק בגלל שכבר שבועיים לא שכבנו. ובכלל, כל העסק הזה שאת לוקחת גלולות, מתבאסת, וגם ככה אנחנו שוכבים פעמיים בחודש…
לא כיף.
לא חוסר המשיכה, לא מעט הסקס, ולא הטקסטים הנגללים בעקבות זה.
אני אוהב אותך, ורוצה אותך אמא לילדיי.
אבל
אני רוצה אותך פצצה,
אני רוצה אותך משתנה.
אני רוצה אותך לא מובנת מאליו, לא לפעמים ולא עכשיו.
אני רוצה אותך חכמה ומאתגרת
אני רוצה אותך שלמה, שבורה, כמו שאת היום, כועסת ומבולבלת ומאושרת
אבל איך לעזאזל מכסים את כל הבורות הקטנים, את כל החורים האלו,
המקומות שאתה אומר לעצמך "שטויות, יש דברים אחרים שמפצים על זה",
אני חושב שפשוט עוברים לחשוב על דברים אחרים
ביי
מה יהיה עם הקנאה
שואל, מתעצבן
זה ממש מרטיט לי את הלב
מפמפם, דוחק, מלחיץ
כמו הורמון משתחרר במהירות האור
פקודה קטנה מהמוח
וכל הגוף מרגיש
ואני, במה אני מקנא?
באנשים שנדמה לי שטוב להם באשר הם
באנשים שנדמה לי שלא רודפים אחרי כסף
באנשים שנדמה לי שהכסף רודף אחריהם
באנשים שנדמה לי שלא קשה להם ללמוד לתואר ראשון
באנשים שנדמה לי שיש להם בטחון
באנשים שנותנים לפה לדבר, ללשון להשתחרר
באנשים שחושבים החוצה, לא פנימה
באנשים
***
אין בחיי מקום לקנאה
אני רוצה
להחליט וליישם
לדמיין ולראות
לאהוב ולחבק
לרצות ולעשות
אבל
כל פער קטן בין אלו
מותיר אותי קנאי
לפעמים את קרציה
בעיקר כשאת אומרת לי משהו
אבל לא רוצה שאני אגיב
זה יכול לשגע אותי
כי את לא באמת מבקשת שלא אגיב
(זה עוד היה יכול להיות נוח)
את פשוט עושה לי משקל כזה על הלב, פתאום
רק לרגע
אבל אין לי כח לזה
את קרציה
כן כן, את
לפעמים, לא תמיד, אבל כשכן – זה ממש ממש דביק ומעיק
אם את יודעת שתהיה לך בחילה כשתעלי לאוטובוס
אז למה לעלות?
ואם את יודעת שאת הולכת לעלות
אז למה לספר לי שתהיה לך בחילה?
זה הרי ישגע אותי
(וזה שטויות)
עד שאת כבר מדברת ברצינות, אני לא יכול שלא לקחת אותך ברצינות
ואני לא רוצה גם לקחת על זה אחריות
וזה קונפליקט קטן ומעצבן
כי אני אוהב אותך
כל לילה
הוא מחכה שיגיע הבוקר
לראות אותה, ואת הילד
וזה יפה
ואני תוהה
מה יש לי ללמוד מאדם כזה
״אני מקווה שמחר יהיה לך יום טוב,
שתשמח לקום בבוקר״
היא אומרת לי
ואני תוהה
הרי, זה לא שאני מדוכא
אז למה אני קם בבוקר לעבוד ולא רוצה לקום?
ושוב, נפרק את זה לגורמים, נבין את הסיבות והמאפיינים, וננסה לחקור מי אני, מה אני רוצה, ואיך מתקרבים לשם.
קשה לי להשיג מעט.
אני בז לתחרותיות, אבל משתתף במירוץ.
המודעות ליכולות שלי להרוויח הרבה במקום אחד לא מניחה לי להרוויח מעט במקום אחר, בו, אולי, אני מעדיף להיות.
אבל איפה זה המקום הזה לעזאזל?
ואולי די כבר להשליך הכל על עבודה?
אבל לא, בעצם, עבודה היא העיקר בחיי כרגע. אני חייב שיהיה לי בה טוב.
ואז גם יהיו לי יותר חברים.
ואז אהיה מאושר.
חחחחח
אין לי ברירה
רק להיות אטום אליו
כי אם אפתח לדו-שיח
יהיה ויכוח
ואם אגיד מילה
היא תישבר
ואם אביע דעה
היא תיחסם
ואם אספר איך היה
לא תתעניין
ואם אומר שכן
אז לא
ואם אומר שאולי
אז אין דבר כזה: כן, או לא?
ואם אנסה להיות אוזן קשבת
אז יש לזה תנאים
ואם לא אעמוד בהם
אני בצד של הרעים
ואם ארצה להיות אני
אז זה בסדר
אבל הוא לא יקשיב
לא יאזן את כפות המאזניים
וילד צריך שאבא ידאג, יאהב, יחבק, יתעניין, ישאל, ידע, יעניק, יגדיר, יספק, יטיל ספק, יבטיח, יבטח, יהיה שם, יענה, ינסה, יתאמץ, יתכוון, יאזן.
והוא רק מוסיף אבן ועוד אבן, בונה עלי הרים כאילו הוא המרכז.
הוא מנסה ונפגע, רוצה ולא יוצא. תמיד הוא, עליו, לגביו.
לא היו שם הרגלים של שיתוף, ולא הייתה פתיחות. הייתה רק כוונה טובה ורגישות מוגזמת מכל הכיוונים, וניסיון לדייק ולדייק ולא להשאיר מקום לספק.
ובנימה כועסת יותר: זיבלת לי את השכל, הכבדת לי על הצד.
ויש יותר מדי סיבות מדוע לא אסביר לך את זה, ואין לי כח. אולי כי לא תבין, אולי כי אני חושב בשבילך – כן, אותה תכונה ארורה – ומניח שלא תבין או שתבקש עוד הסברים שגם ככה לא תבין, ואולי כי אם חלילה תבין, אז תבין שפספסת את כולם.
בקיצור, אני מפחד עליך, וכנראה שביום-יום יותר קל לי להיות אטום, ולהיסדק רק מדי פעם, מאשר להתעמת עם זה עד הסוף.