מצפה בקוצר רוח מקפיא
לרגע בו אמצא את הגשר
בין אני לבין מה שאיני
ורוצה להיות

טיילתי בין חופים רבים
בקייצים ובחורפים
חיפשתי את הגשר, ממנו אוכל להביט מטה
ולזהות את העמודים הגולשים אל תוך המים

אלו העמודים שלי
אני כותב אותם כבר שנים
וכמו לא יודע לקרוא
אני נשאר על החוף

את איתי כי את אוהבת
ואני אוהב את כל מה שסביבך
אבל הבניינים שלך הם לא
העצים שלי

הגחמות, התשוקות, הדשא של השכן
כל אלו לעולם לא יסופקו
ואת, דווקא את שמסתפקת במועט
לא מוצאת עניין בהרפתקאות

אם רק אוכל להניח לצדי
את התכונות שרציתי לגלות, ושאיני
אולי אמצא מנוחה ושלום
עם עצמי

אלו העמודים שלי
אני כותב אותם כבר שנים
וכמו לא יודע לקרוא
אני נשאר על החוף

ומבלי לזכור מה כתבתי בפעם שעברה

פתאום משהו מחליא אותי בעבודה שלי, ובעצמי

קראתי איזו שורה שאומרת לעובד חדש, שהוא צריך לקחת את האחריות על התחום שלי

ומה זה אומר?

יכול להיות שבסוף יפטרו אותי, עוד לפני שאתפטר?

ואת מי עלי להאשים?

את אבא שלי, שבגללו אני חושב על כולם ועל לעשות הכל מושלם רק לא להיות אני?

אולי את הבוס שלי, שקיבל אותי לעבודה מבלי לבדוק עד כמה אני מתאים?

או את עצמי, על חוסר המוטיבציה שלי בשנים האלו. חוסר מוטיבציה להכל.

כל מה שבא לי לעשות זה כל מה שאני לא עושה (למעט השיעורי תופים).

ואיפה אני אמצא עכשיו עבודה עם שש-עשרה אלף שקל משכורת?

ואיך זה יכול להיות, שאחרי כל הזמן הזה שטענתי כמה שאני שונא את עולם ההייטק, פתאום אני מפחד שיפטרו אותי?

אני יודע,

אני יודע בדיוק מה אורית הייתה אומרת על זה, ואני חושב שהיא הייתה צודקת.

הפחד שלי אולי אינו טמון כלל באובדן המשכורת המפנקת, אלא באכזבה שגרמתי. יש כמובן גם מן הבושה, אבל המחשבה שלא מילאתי את תפקידי כמו שציפו ממני – הורגת אותי.

אכזבה, בושה, פחד.

איזה דבר טוב יכול לצמוח מכל אלו?

(אם בכלל יפטרו אותי. אולי אני חווה חרדה והכל קשקוש)

אהיה מלך אם אחייך בכל מצב, ואחשוב רק מה אני רוצה לעשות מחר.

באמת שאני מנסה
לחיות כל יום כמו אין מחר
ועדיין מתקשה
לשחרר את הלשון, לדבר

מצלמות מקיפות אותי מכל פינה
אני סלב, אני חשוד, אני עומד למבחן
כל הזמן

באמת שאני יודע
כי מרוב פחד אני לא נוגע
וכמה שאני מהסס
ככה יש פחות אני

עם עיניים בגב ואוזניים ברגליים
אני מודע להכל שבעתיים
וזה לא נותן לי להתקדם
מושא לביקורת מצד כולכם

הלוואי והייתם אשמים
בפחדים שלי, הכי קטנים
כאילו שאם הייתי יודע, מאיפה הפחד נובע
הייתי משתחרר

ומדבר

המרחק בין גם וגם ל
לא ולא
הוא קצר כל כך
עד כדי כך ש

אני לא מוזיקאי
ולא הייטקיסט
לא נגר
לא אליטיסט

ככל שעובר הזמן
הסולידריות נעלמת
אנחנו מתרחקים
והביטחון שלנו להיות בקשר
או בתקשורת טובה זה עם זה
מתגמד
ואז אנחנו נכנסים לפחית
מסובבים מפתח
ופתאום, יש לנו שיריון מתכת
ואפשר להתנסות בכל היכולות שלנו
המהירות, הכוח, התחרות, העוצמה, השכל, ההיגיון
אם כל אחד יודע מה הכי נכון
אז כולם יודעים כלום
וגרוע מכך – אי אפשר לדבר
בקושי לאותת
נסיעה טובה