לוקח ללב מילים, אפילו כאלה זמניות במיוחד

מרגיש אשם, כמו לוקח אחריות על כל אחד

מבין שמיותר, הזמן שמתבזבז על יחסים שטחיים

מצטער במיוחד על הרגעים בהם אני עסוק בקנאה

מחכה ליום בו אחזור לחיות בשלום עם עצמי

מעדיף שירכלו עלי, מאשר שיוותרו עלי

רוב הזמן אני עסוק
בשאלות קיומיות
זה מבזבז לי את הזמן
להתקיים

עם ספר בידיים
אני יוצא להפסקה
ומזדהה עם כל דמות
כמו מראה

לא יכול להיות שהכל סביבי
כמה רגיש, ככה קשה יותר
לפתוח פה, לשחרר

פתקים נופלים כמו עלים מעצים
אני לומד לזהות חרדות
זה לא עוזר יותר
להיות או לא

זכרונות
הם מוכיחים לי שאפשר אחרת
שהיא עוד שם, מאחורי העור
מתחת לבשר

אני עוד אחזור אלייך, יקירתי
לא יודע איפה, רק יודע שאת שם
איש על אי אינו מכיר
אישיותי

הוא יושב מול מסך מחשב מרצד כמעט עשר שעות ביממה. בעצם שני מסכים. זו חברת סטארטאפ, אחרי הכל. חלון אחד קטן מאחורי, משקיף לחצר פנימית מוקפת קירות אפורים. אין לתאר אווירה את הקרירות שם, גם לא בימים החמים של תל אביב.

מהכיסא המסתובב אפשר להושיט יד למקלדת, לטלפון, לכוס תה. הוא מעדיף להושיט קצת זמן, כמה דקות, למקום בו הוא רוצה להיות. המרחק לשם לא נמדד במטרים, וגם לא בזמן. הוא נמדד ביחידות לא מוכרות שמבטאות את הפער בין הרצוי והמצוי שבחיים. פער כזה שלא קשור בכלל למי שאתם או לכמה אתם משקיעים בעצמיכם, במשפחה או בעבודה, אלא לכמה שאתם חיים בשלום עם עצמיכם. רוב האנשים מרגישים את המדידה הזו במלוא הדרה בשעת יקיצה, ואז בטח יושב לו איזה איש קטן שם למעלה ורושם ביומן, ציון, לא במספרים.

שתי ידיים מחזיקות את הראש, עיניים נעצמות לרגע, והרבה תשוקה לחופש מתפרצת אל הרגע הזה. קצת יותר ממה שהוא יכול להכיל באמצע יום עבודה. הוא חושב על הטיול הבא שיתחיל במטוס ליד חנויות מסחריות ויסתיים במטוס ליד חנויות מסחריות, וכמה שהיה רוצה שאלו יתחילו ברגל; הוא חושב על בית-הקפה-החברתי שחלם תמיד להקים, וכמה היה רוצה כבר לתת במה לקהילות שונות להתבטא בתוך המרחב הציבורי הדומיננטי ששולט פה; הוא חושב על הבית שהוא וחברתו מתכננים לבנות במושב, וכמה היה רוצה שהמושב הקטן יהיה אפילו יותר קטן, כדי להמשיך לטפח סולידריות. וכל זה קורה בזמן שהוא אמור לייצא נתונים לתוך ומתוך בסיס נתונים חסרי משמעות. כן, ככה זה מרגיש בסטארטאפ – בלגן גדול והרבה מאוד כסף. המון. מספיק כדי להשאיר אותו שם, לפתח אימפוטנציה ולחלום בהקיץ.

אבל חלומות זה טוב, לא? הרי עדיף לחלום ולחתור להגשמה מאשר להגשים ולא לדעת את מה. ובאשר לתשובה לשאלה זו הוא עדיין מתחבט. כשאירנה מהפיתוח באה לשאול אותו כמה נתונים זרמו אליהם אתמול – אולי השאלה היחידה ששואלים אותו כל יום, כל היום – ואז הוסיפה שהיא נוסעת עוד מעט ללקוח בבוסטון וחוזרת שבוע הבא, לא נותר לו אלא לקנא. והקנאה הזו שוב מוציאה את המיץ מהבקבוק עם התווית: "שלום?".
לו שם לבחור. בעבודה הם קוראים לו…

אין לי המשך לזה.

ומבלי לזכור מה כתבתי בפעם שעברה

פתאום משהו מחליא אותי בעבודה שלי, ובעצמי

קראתי איזו שורה שאומרת לעובד חדש, שהוא צריך לקחת את האחריות על התחום שלי

ומה זה אומר?

יכול להיות שבסוף יפטרו אותי, עוד לפני שאתפטר?

ואת מי עלי להאשים?

את אבא שלי, שבגללו אני חושב על כולם ועל לעשות הכל מושלם רק לא להיות אני?

אולי את הבוס שלי, שקיבל אותי לעבודה מבלי לבדוק עד כמה אני מתאים?

או את עצמי, על חוסר המוטיבציה שלי בשנים האלו. חוסר מוטיבציה להכל.

כל מה שבא לי לעשות זה כל מה שאני לא עושה (למעט השיעורי תופים).

ואיפה אני אמצא עכשיו עבודה עם שש-עשרה אלף שקל משכורת?

ואיך זה יכול להיות, שאחרי כל הזמן הזה שטענתי כמה שאני שונא את עולם ההייטק, פתאום אני מפחד שיפטרו אותי?

אני יודע,

אני יודע בדיוק מה אורית הייתה אומרת על זה, ואני חושב שהיא הייתה צודקת.

הפחד שלי אולי אינו טמון כלל באובדן המשכורת המפנקת, אלא באכזבה שגרמתי. יש כמובן גם מן הבושה, אבל המחשבה שלא מילאתי את תפקידי כמו שציפו ממני – הורגת אותי.

אכזבה, בושה, פחד.

איזה דבר טוב יכול לצמוח מכל אלו?

(אם בכלל יפטרו אותי. אולי אני חווה חרדה והכל קשקוש)

אהיה מלך אם אחייך בכל מצב, ואחשוב רק מה אני רוצה לעשות מחר.

זה נדיר במיוחד, אבל יש אנשים שאני שונא. לרוב הם לא אשמים (זה הרי בעיקר חינוך וחברה, ומעט גנטיקה) – אבל אין זה משנה. אני ממש שונא אותם.

למשל, אותה.

היא יושבת לידי כל יום, כל היום. משחקת אותה כלפי חוץ, מודעת לקול העדין ולחצי-יופיה שמשחקים לטובתה בכל מקרה. עושה מעט מאוד, אבל מציגה הרבה, וכמו ילדה קטנה יודעת להתפתל בדרך למעלה. בשונה מילדה קטנה – שעובדת בתמימות – כאן היא מודעת לכל צעד.

אבל היא אינפנתילית אמיתית. אמנם תעיד על עצמה בוגרת במיוחד, שמחפשת בחור בן 30 או יותר (והיא עוד לא בת 25) – אבל בין מילה למילה וכולל המילה עצמה – היא בסך הכל ילדה. שומעת מוזיקת פופ, קונה תיקי צד באלף שקל, ומצטלמת בזווית אלכסונית פוזאיסטית במועדונים שחוגגים לה יומולדת.

ולמה זה מפריע לי?

אני חושב שזה בגלל שמתחת לעור, בפנים שם, גם היא שונאת אותי. כמה שלא אשחק אותה צבוע מולה, צוחקים ונחמדים שכמונו – היא יודעת שאני לא מעריך אותה ממש. כי אני חושב שהיא צבועה, שהיא שחקנית, שהיא מתחנחנת לאנשים הנכונים בשביל לקבל את ההטבות הנכונות. ואני לא סובל אנשים כאלה. אני גם לא מכיר הרבה כאלה, אבל היא… היא כן.

הרגש השלילי שלי כלפיה מהול בקנאה (גם כן רגש זוועה; גם אותו אני שונא). כן, קנאה על הצלחתה לגרום לאנשים לזהות אותה ככזו ולא אחרת. לא שאיכפת לי באופן אישי שהיא כזו – זה עסק שלה ושל החברים שלה – אבל איכפת לי כי אני לא כזה, וכי אני לא רוצה להיות כזה. וככזה, אני מפסיד.

מה אני מפסיד?

אני מפסיד כי אני דואג להיות כנה כל הזמן, יותר מדי. ומעט חוסר פרודקטיביות בעבודה תמיד תתבטא אצלי על הפרצוף. ולמרות שאני משתדל הרבה יותר ממנה, אני מראה את זה הרבה פחות – וכך יוצא שהיא, התחמנית הקטנה שעושה מעט ומדברת הרבה – זוכה להערכה מוגזמת (ברמה שמרימים לחיים לכבודה, כשהיא אפילו לא נמצאת!!); בעוד אני, משתדל, מגיע לשעות נוספות ימים כלילות ולילות כסופש"ים, שומר על כנות ויחסי אנוש טובים ככל שאוכל עם עמיתיי ומנהליי – נשאר לבד במערכה.

כמו דון קישוט אני נלחם להיות צודק וישר בעולם של הייטק בו כולם משחקים.

כן,

זה כדור שלג

כשאני קצת לא מצליח בעבודה, ולא מרגיש בנוח מאלף ואחת סיבות לצאת ולדבר עם מישהו (הבוס שלי, למשל) – זה מתכון לאסון

מכאן זה רק ילך ויחמיר

אני לא ארגיש בנוח, ואז אשאר בחדר, ואז לא אצליח לעבוד (כי קשה לי החומר, ואין לי משימות ברורות או מישהו ללמוד ממנו), ואז יעבור יום שלם בלי שאוציא את הראש מהחלון או שאדע מה קורה בעולם החיצון

וחבל, כי החרדות האלו מטפחות את עצמן. הן הרי יש מאין. מקורן במעמקי ראשי שעסוק בעצמו במקום פשוט לתת לפה לדבר, שהלשון תשחרר, ובמקום שאהיה עם הפנים לאחר. אבל זה לא פשוט.

והקשר עם אחותי לא ממש קיים, והשגיאות שעשו הורי כבר לא ממש יתוקנו, והפסגה החברתית שפעם הייתי בה היום נראית לי כמו זכרון מודע ישן לתקופה מבלבלת אך טובה. ונשאר לי רק להיפגש עם החברים הישנים, שהכירו אותי שעוד היה מה להכיר, לפני שנסגרתי הרמטית מפחדים וחששות. ולהיות עם האישה שאיתי, שאוהבת אותי, שמכירה אותי. אולי יותר חנון משהייתי בעבר, אבל עדיין אני.

מסכנה, לפעמים אני מוציא עליה את התסכולים שלי מבעיותי עם עצמי. לא מגיע לה. ואז אני מרגיש רע, הכי רע שהרגשתי אי פעם. כל פעם.

גם השפע הזה שסביבי לא עושה לי טוב. אני מרוויח יותר כסף ממה שמגיע לי, ואני יודע שככה זה בהייטק. ועדיין זה מתסכל אותי. המחשבה על חוסר ההגינות בחברה שלנו, האפשרות שאפסיק לעבוד כאן וארוויח חצי או שלישי בכל מקום אחר. אני שונא את זה. לראות את כל הילדודס שסביבי מדברים על טיסות לחו"ל כאילו היו נסיעות עבודה בין כפר-סבא לתל-אביב, בזמן שבוער בי היום חשק עז מתמיד לארוז ולטוס, שוב ושוב – אבל אני לא יכול למלא את התפקיד של הילדים סביבי. להם יש בטחון, הם למדו באוניברסיטה את "הדבר הנכון". הם לא פוחדים להוציא מילה מהפה שמא תהיה טעות, והם לא חושבים פעמיים לפניה.

אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווף.

אני לא מאמין שרק לפני שבועיים כתבתי "די, נמאס לי" מהחרדות. והנה עכשיו אני אוכל את זה שוב. תודה לפסיכו' שלי שעזרה לי להבין שיש לי בעיות רגשיות או חרדות שמקורן ריגשי – אבל זהו? שנה המשכתי ללכת אליה אחרי שהבנתי את זה, ולא הרגשתי שאני מתקדם לאנשהו טוב. עדיין לא מרגיש. אז הפסקתי.

כן, אני יכול להאשים את כולם, אני יכול להאשים את עצמי – אבל השורה התחתונה היא זאת:

כדור שלג נערם ונערם, עד שהוא פוגע בעץ.

הלוואי ויהיה כבר קיץ.

לפעמים אני זז באי-נוחות בכיסא שלי
לפעמים אני גם שם לב לזה
חרדה מתגנבת ללבי ומאיצה בו לחדול
אם אין זו מחלה, אז מה זו?

ואז אני מתעייף, נושף החוצה וקצת כואב
פונה אל הנייר שעל המסך
ונותן לאצבעות לזוז, באי נוחות, על המקלדת
אמצעים חוטאים למטרה כשרה

התנוונתי
מפסגת החברה אל שפל הביטחון
הוא הלך לי לאיבוד
וביקורים תכופים בבר לא עוזרים

הם רק פלסטר על מחלה חשוכת מרפא

נמאס לי לעבוד עם עצמי על עצמי, כאילו אני מכונה מקולקלת ומאז ומתמיד. באמת שאין צורך לעשות יותר בדיקות או לאתר באגים, הכל בסדר. סחבק עבר את ה-QA בהצלחה ובלי ריג'קטים, ואם יש את תדחפו אותם לתחת. עכשיו זה הזמן שלי לצאת מהארונית הקטנה בה אני כלוא כל החיים ולדבר, לשחרר, להיות קצת מניאק – זה לא יהרוג אף אחד, לכל היותר – ישאיר אותי לבד.

אז בנימה אופטימית ומשעממת כאחד אני מאחל לי המשך חיים יפים, יותר מאלו שהיו עד כה, אלו שהקשו עלי יום יום להיות בשיח אנושי פשוט, לעבוד לפרנסתי או לנגן ולשתות ולעשן ולאונן. את הכל אני עושה אבל עושה בקושי, וכל צעד תמיד כרוך בשריטות בציפורניים, מכות חזקות בזרת החשופה, או פקק קטן בגלל תור בדיוני בו כולם עוקפים אותי.

נמאס.

גם תינוק נופל וקם, עושה קקי במכנסיים ואוכל עם הידיים. מותר לי. זו הדרך היחידה שלכם לראות מי אני, ולהפסיק לא לראות את מה שאני לא.

ב-הצ-ל-חה

באה אלי ילדה קטנה, בת של אחת העובדות במשרד, ואמרה לי "אתה שקט. אתה אף פעם לא מדבר".

סכין בנפש היא נעצה בי. ילדים תמיד חכמים יותר ומדברים יותר, אבל נגיעה כזאת באחת הבעיות הקשות שלי כבר הרבה זמן לא הרגשתי.

בפעם אחרת שהיא באה לחדר, היא שאלה "מה אתה עושה?" – אמרתי לה שאני עובד. היא אמרה "לא, לא נכון". והיא צדקה. זה היה בוקר ראש השנה, הבוס לא היה במשרד, ובאמת שלא עבדתי אף לא דקה. סתם עשיתי שטויות במחשב ובזבזתי את הזמן.

חבל שאני ככה מבזבז את הזמן, ואת עצמי. חבל עוד יותר שאני לא מדבר. זה לא שמישהו באמת יפסיד מזה. וכמו שאוסקר אמר לי פעם: הדבר היחיד שיותר גרוע מכך שירכלו עליך, הוא שלא ירכלו עליך.

יש לי כמה חברים ישנים, ותיקים, ואישה מדהימה. הם כולם מכירים אותי מפעם, יודעים שהיו בי חיים, שהיה לי בטחון, שהייתי אני ושהיה שם מישהו בפנים. בשנים האחרונות אני גוף ריק, חלול, מהלך ברחבי העולם ושותק. מפחד לטעות, לאכזב. ובדיוק כמו בעבודה – ככל שעובר הזמן ואתה לא מתקדם לשום מקום – כך גם בחיים, אתה רק נהיה יותר ויותר מפוחד שמא עכשיו כבר מאוחר מדי. עכשיו זה מביך לנסות להתקדם.

אבל זה שטויות. פשוט זיון שכל אחד גדול. הרי אין גיל שבו זה כבר מאוחר מדי לנסות ולעשות משהו. וזה לא חייב להיות לפתוח בית קפה חברתי או טיול לניו-זילנד. זה יכול להיות סתם, לשבת במשרד ולדבר עם השכן. או חלילה – לעבוד.

איך מתגברים על השקט הזה? איך חוזרים לעצמנו, ומחזירים את הביטחון שאבד? מה כל כך מאיים עלי היום?

אני לא בטוח שזה נקרא חיפוש משמעות, חיפוש תשובה או אפילו דיכאון. אני חושב שזה פשוט אובדן של בטחון, לצד תכונה בסיסית אחרת שנקראת "לקחת את הכל קשה".

לא נורא. יהיה בסדר.

חג שמח ושקט.

אני רוצה להתפטר בגלל הבוס שלי
כן כן, הוא אשם, והאצבע שלי מופנית כלפיו ורק כלפיו
זה שאינו יודע לפרגן במילה טובה
אל מול זה שללא מילה טובה לא יודע לעבוד

אז חבל, באמת חבל שכל המשכורת הזו תלך לפח.
אנחנו מצליחים לחסוך כל כך הרבה בתקופה הזו, וזה עשוי לעזור לנו כל כך עם הבית שנבנה עוד מעט.

אבל לא, לא נעים בכלל להעביר יום ועוד יום – כל היום – בתחושות האלו, לנוכח הפרצופים האלו.

פתאום אני מבין: זאת העבודה שלי!
להרגיש חרא ולקבל על זה מלא כסף.
שווה?

והשאלה המתבקשת: האם אני מרגיש חרא כי ככה גורמים לי להרגיש, או כי ככה אני מרגיש גם בלי שיגרמו לי?
מבחינתי – ברור שהם אשמים. האחרים.
אבל הטלת הספק היא קודש לרגליי, אז אולי בכל זאת אני אשם?

איך לעזאזל הגעתי לכאן?!
והיה ואמצא את התשובה – האם היא תעזור לי לצאת מכאן?

***

חוץ מזה, החיים נפלאים.
לא בטוח בשום דבר.