לעתים אני חושב שהתפספסו לי החיים, עד כה
בגלל שהתביישתי
חשבתי שמגיע לי פחות, שאני עשוי לאכזב
וקיבלתי את מה שלא רציתי כי לא ידעתי מה אני רוצה

חודש בחודשו עבדתי
ישבתי בבתי קפה
אוננתי
הרווחתי לא רע, ורציתי יותר
אפילו התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית

על טיולים גדולים ויתרתי, וכשיצאתי לטיולים קטנים חזרתי מהר
כדי שהיא לא תישבר
או כדי שאני לא אאחר
העיקר שבזבזתי מלא, נהנתי מאוד, רציתי עוד

גם אם היום אסע לטייל, חודשיים או שלושה, עם תרמיל ומקל
כנראה שלעולם לא ארצה להפסיק
והגחמות לנצח יישארו, והדשא שלהם תמיד ירוק יותר מגינתי השחונה

כל אישה שעוברת משאירה אותי רעב
הפסיכולוגית תגיד שאולי אני לעולם לא אשבע ממה שיש לי, כי את הבחירות שלי עשיתי ממקום של קורבן, ביישן
תנו לו – והוא ייקח
אבל אני חושב שמעבר לכך
יש לי בעיה עם הסביבה ההמונית הזאת

לו רק היה לי האומץ להתפצל
ללכת למקום קטנטן ולגדל בו את ילדיי
שלא ינסעו במכונית, שלא ייצפו בוידאו, שלא ידברו בטלפון
לא כי פעם היה כאן טוב יותר
פשוט כי פעם היינו מתקשרים
היום בעיקר משקרים

גם אני משקר
לפעמים גם לעצמי
והמלאך והשטן שעל כתפי
שקרנים גם הם

אז לא די בכך שאין אמת אחת
לא רק שמחשבה יוצרת מציאות
אלא שגם זו הנוצרת משתנה כל העת
עד ש

לעתים אני חושב שהתפספסו לי החיים

לעולם לא נפסיק לחפש ריגושים
ועם זה
אני רוצה להתחיל איתך
את העולם הזה

לא נאהב לנצח
ולא ניאלץ לנצח
את הגבולות
של חברתנו היקרה

נמצא איזון מושלם
(שלא קיים)
בין דאגה לעצמנו ו-שלום לילדנו

ולא נשמור בבטן
וכן נדבר אמת
וכך ננסה ביחד
לנצח

כדי שגם אם לא נהיה יחד
לא נפסיד

תראי,
אני שותה בירה כל ערב,
קפה ומאפה – כמעט – כל בוקר,
מאונן לפחות פעמיים בשבוע,
ובחיים האלה, מעניינים אותי בעיקר אהבה, מוזיקה וטיולים.
את אלו הייתי רוצה להעניק למשפחה שלי, לעבור יחד איתם,
לילדים שלי, לבת הזוג שלי.

ככה את נכנסת לזה.
אחרי שש שנים, קצת התחלתי להכיר אותך.
ואני רוצה להמשיך.
בואי נתחתן.

זה רק טקס,
אבל זו הדרך המקובלת להצהיר על כוונות.
ואני רוצה שתהיי האמא של הילדים שלי. כל החמישה.
מוכנה? מוכנה??

אין לי ברירה
רק להיות אטום אליו
כי אם אפתח לדו-שיח
יהיה ויכוח
ואם אגיד מילה
היא תישבר
ואם אביע דעה
היא תיחסם
ואם אספר איך היה
לא תתעניין
ואם אומר שכן
אז לא
ואם אומר שאולי
אז אין דבר כזה: כן, או לא?
ואם אנסה להיות אוזן קשבת
אז יש לזה תנאים
ואם לא אעמוד בהם
אני בצד של הרעים
ואם ארצה להיות אני
אז זה בסדר
אבל הוא לא יקשיב
לא יאזן את כפות המאזניים
וילד צריך שאבא ידאג, יאהב, יחבק, יתעניין, ישאל, ידע, יעניק, יגדיר, יספק, יטיל ספק, יבטיח, יבטח, יהיה שם, יענה, ינסה, יתאמץ, יתכוון, יאזן.
והוא רק מוסיף אבן ועוד אבן, בונה עלי הרים כאילו הוא המרכז.
הוא מנסה ונפגע, רוצה ולא יוצא. תמיד הוא, עליו, לגביו.
לא היו שם הרגלים של שיתוף, ולא הייתה פתיחות. הייתה רק כוונה טובה ורגישות מוגזמת מכל הכיוונים, וניסיון לדייק ולדייק ולא להשאיר מקום לספק.
ובנימה כועסת יותר: זיבלת לי את השכל, הכבדת לי על הצד.
ויש יותר מדי סיבות מדוע לא אסביר לך את זה, ואין לי כח. אולי כי לא תבין, אולי כי אני חושב בשבילך – כן, אותה תכונה ארורה – ומניח שלא תבין או שתבקש עוד הסברים שגם ככה לא תבין, ואולי כי אם חלילה תבין, אז תבין שפספסת את כולם.
בקיצור, אני מפחד עליך, וכנראה שביום-יום יותר קל לי להיות אטום, ולהיסדק רק מדי פעם, מאשר להתעמת עם זה עד הסוף.