ארכיון הקטגוריה: בעבודה

רק כשרע

לפעמים
כשאני בעבודה
כל מה שבא לי זה לעשות יוגה

אמנם מעולם לא עשיתי יוגה
אבל זה כל מה שבא לי
להתחבר לעצמי
לגוף ולעצמות
לשרירים נמתחים
ולא למקלדות ומסכים
ואנשים רדומים
ופרצי מזגנים

בזמנים כאלו אני רוצה לחבק אותה
אפילו שכשאני איתה קצת פחות בא לי
בזמנים כאלו אני חושב שהיא ה-אחת בשבילי
אפילו שכשאני איתה אני ספקן גדול
כמו הטוסיק שלה
שהוא לא כזה גדול, בכלל
אבל מספיק גדול כדי
(שבשילוב עם יותר מדי פורנו שראיתי בחיי)
ארצה שיהיה קטן יותר

לפעמים כשאני חולה
אני דווקא קצת נהנה לשכב ולהתבטל
ולא לספור את הזמן עד שאבריא
אפילו אם זה סתם צינון
זה נחמד

אבל כשאני ממש חולה
או אם שתיתי קצת יותר מדי
אני רוצה שזה יעבור
שייגמר

בזמנים כאלו אני מבטיח להיות אדם טוב יותר
אפילו שכשאני בריא אני דווקא די רגיל
בזמנים כאלו אני מבטיח הבטחות
ובזמנים אחרים מקיים קצת פחות

לפעמים אני שואל את עצמי
לו היה זה יומי האחרון, הייתי מרוצה?
בזה הייתי מסתפק?

והתשובות לא נעימות לי.
לא כי אני רוצה להספיק יותר, אלא פשוט כי אני רוצה לשחרר
הרי אין טיול להודו או חוויית אקסטרים כלשהי
שתאשר לי למות בשקט, בחיוך
זה רק איזה בורג
חלוד ומטומטם
שתוקע אותי יום יום, שעה שעה
ולא מאפשר לי לחייך
לו הייתי מת היום

האבסורד הוא
שככל שאני חושב על הבורג הזה, מתרכז בו,
כך אני מצליח להשתחרר

אבל
לפעמים
אני מרגיש שהלכתי בחיים
יותר מדי רחוק
עם הבורג הזה תקוע לי ברגל

כך שאם פתאום אשתחרר ממנו
יותר מדי שינויים עלולים לקרות לי בחיים
וזה בעייתי
כי למדתי לאהוב חלק מהם

או שהתרגלתי?
פאק

קנאה

מה יהיה עם הקנאה
שואל, מתעצבן
זה ממש מרטיט לי את הלב
מפמפם, דוחק, מלחיץ

כמו הורמון משתחרר במהירות האור
פקודה קטנה מהמוח
וכל הגוף מרגיש

ואני, במה אני מקנא?

באנשים שנדמה לי שטוב להם באשר הם
באנשים שנדמה לי שלא רודפים אחרי כסף
באנשים שנדמה לי שהכסף רודף אחריהם
באנשים שנדמה לי שלא קשה להם ללמוד לתואר ראשון
באנשים שנדמה לי שיש להם בטחון
באנשים שנותנים לפה לדבר, ללשון להשתחרר
באנשים שחושבים החוצה, לא פנימה
באנשים

***

אין בחיי מקום לקנאה
אני רוצה
להחליט וליישם
לדמיין ולראות
לאהוב ולחבק
לרצות ולעשות

אבל
כל פער קטן בין אלו
מותיר אותי קנאי

 

שינוי

פה אני מרגיש שאני חי במלחמה
במקום אחר
לאו דווקא יהיה שלום
אך יהיה אחר

אני כמה לשינוי

אכפת לי מה אומרים עלי
אני חרד ממה שחושבים עלי
לא לוקח בקלות
אך לא מביע רצינות
וכל קשר בין הערכים בהם אני מאמין לדרכים בהם אני הולך
מקרי בהחלט

בראש שלי אני קליל
ברחוב אני אדיש
ברצונות שלי אני גמיש
במעשים שלי אני לא מורגש בכלל

והכל הוא מן הפחד
אין בסיס לאובדן הביטחון
חוץ ממך, אבא
ששיגעת אותי עד כלות הביטחון והאמונה בעצמי

רק מדי פעם, אני נזכר בעצמי
במי שהייתי או שעודני לעתים
נהדר – לשחרר את הפה ולדבר
רק חבל שזה לא קורה יותר

אנחנו

אנחנו
אורגניזמים חיים
נשמה ומח
והכל הופך מסובך

את המוות לקשה
את האהבה למציאות
את הכביסה להכרחית

רוצה לקחת אותך
למסע
מחוץ לתחרות
יש משמעות

לא חושבים על זה בדרך כלל
אבל כשיוצאים מן הכלל
פוגשים אותנו

דפיקות לב

לא קשה לדמיין דברים שעושים לנו דפיקות בלב
אנחנו חולמים על זה
לפעמים מתעוררים מזיעים
לפעמים אנו הורגים, בחלומותינו
לפעמים מגלים שרטוב לנו בתחתונים

התרגלנו לחיות בזוג
ולהאמין
שביטחון ונחמה בזרועותיו של האחר
עדיפים על פני ריגושים
על פני דפיקות לב

אבל האמת היא ש
אלו, עושים לנו טוב
תמיד נרצה להרגיש נאהבים, מיוחדים, חדשים למישהו
והרגשה כזו טמונה בחוויה מקורית, ראשונית
רק חוויה כזו מסוגלת להיכנס פנימה
להיכנס פנימה, פיזית
ולגרום ללב
לדפוק

שמישהו יציל אותי

שמישהו יציל אותי
מעצמי
כי אני מסתובב בכל מקום
מרגיש אשם
על לא עוול בכפי

שמישהו יציל אותי
מעצמי
כי אני מאמין לעצמי שאני עשוי
לאכזב

שמישהו יציל אותי
מעצמי
כי אני עובד מדי יום במקום אפל
ומשעמם וקר ומנוכר

במקום להכין קפה או לסחוט מיץ
במקום לנגן או להשמיע מנגינה
במקום לעשות משהו טוב לחברה
במקום לחנך לאהבה, נשיאה ונתינה

אני חוסך כסף ומבזבז את הזמן

שד בארון

אני מודה
אין לי מושג קלוש
אם הבעיה היא אצלי או בחוץ
ואם אני מפחד כי אני פחדן
או כי מפחידים אותי

אם העצבים שלי צומחים לבד
או שורשיהם באדמת הדירה שאני שוכר

חיוך קטן מהמפלצת
מבלבל אותי לגמרי
היא באה לטרוף אותי
או היא באה לחייך אלי

והאם היא בכלל מפלצת
שד בארון
או רק רעיון

בכח הדמיון
אני לא מוצא מנוח
זו לא חרדה. החיים ממשיכים.
אני פשוט נמתח כמו חבל דק
בקרקס

עלות הרגישות

ככל שסוף השבוע משמח אותי יותר
כך השבוע שיתחיל ישמח אותי פחות
ככל שאנו מגשימים חלומותינו
כך הריגושים שלנו הופכים נדירים וקיצוניים 

כמו סיזיפוס במעלה ההר
אני נשבר
רוצה לגעת באור, להקשיב לעצמי
לא קורה, לא יקרה,
לא לי

כי אני חונכתי וגדלתי להיות רגיש להחליא
עד כדי אובדן מוצא
של רצונותיי, שאיפותיי, חלומותיי, ריגושיי
למעט קצת אוננות או שיכרות מזדמנת
(ובין לבין מחשבות על שיגרה מרגיעה, פרנסה בטוחה)

הולך לעבודה וחוזר ללימודים
ולא עושה שום דבר
שום דבר

נדמה שעלות הרגישות היא בחוסר שקט נפשי – פשוט להיות

יום בחירות

כל בוקר מחדש את הולכת לכיוון כלשהו
שמאל או ימין, העיקר שיהיה לאן ללכת
הרי כל לאום הוא מדומיין
מספרים סיפורים לעצמנו
ומאמינים

והסיפורים האלו מקלים עלינו
בכעס על האויב, שנאת אדם
כך אפשר לדחות כל תרבות אחרת
כי שלנו צודקת

ומה אם אין צודקים וטועים או רעים וטובים
יש רק שוחרי שלום ומחרחרי מלחמה
מה אם יום אחד תהיה מלחמה, ולאחריה – דממה
אז מה?

אז יהיה שלום
כי
כשאינך כובש ואינך נכבש
אתה מגלה את עצמך מחדש

רחוק

אני אוהב מקומות רחוקים
בזמן או במטרים
העיקר רחוקים

כשהייתי בסקוטלנד, התרגשתי ככל שהצפנתי
כשפתחתי את האלבום, נדהמתי ככל שדפדפתי
לאחור

בכל פעם שאני צופה בסרטים ישנים
בעיקר שירים, זמרות וזמרים
כמה שזה יותר ישן ורועד
ככה אני מרגיש פחות בודד

זה מאפשר לי לחלום
יום אחד גם אני אהיה רחוק וישן
אבל לא היום