אין לי ברירה
רק להיות אטום אליו
כי אם אפתח לדו-שיח
יהיה ויכוח
ואם אגיד מילה
היא תישבר
ואם אביע דעה
היא תיחסם
ואם אספר איך היה
לא תתעניין
ואם אומר שכן
אז לא
ואם אומר שאולי
אז אין דבר כזה: כן, או לא?
ואם אנסה להיות אוזן קשבת
אז יש לזה תנאים
ואם לא אעמוד בהם
אני בצד של הרעים
ואם ארצה להיות אני
אז זה בסדר
אבל הוא לא יקשיב
לא יאזן את כפות המאזניים
וילד צריך שאבא ידאג, יאהב, יחבק, יתעניין, ישאל, ידע, יעניק, יגדיר, יספק, יטיל ספק, יבטיח, יבטח, יהיה שם, יענה, ינסה, יתאמץ, יתכוון, יאזן.
והוא רק מוסיף אבן ועוד אבן, בונה עלי הרים כאילו הוא המרכז.
הוא מנסה ונפגע, רוצה ולא יוצא. תמיד הוא, עליו, לגביו.
לא היו שם הרגלים של שיתוף, ולא הייתה פתיחות. הייתה רק כוונה טובה ורגישות מוגזמת מכל הכיוונים, וניסיון לדייק ולדייק ולא להשאיר מקום לספק.
ובנימה כועסת יותר: זיבלת לי את השכל, הכבדת לי על הצד.
ויש יותר מדי סיבות מדוע לא אסביר לך את זה, ואין לי כח. אולי כי לא תבין, אולי כי אני חושב בשבילך – כן, אותה תכונה ארורה – ומניח שלא תבין או שתבקש עוד הסברים שגם ככה לא תבין, ואולי כי אם חלילה תבין, אז תבין שפספסת את כולם.
בקיצור, אני מפחד עליך, וכנראה שביום-יום יותר קל לי להיות אטום, ולהיסדק רק מדי פעם, מאשר להתעמת עם זה עד הסוף.