יש רעיון כזה:
אין אדם מושלם
לא איש ולא אישה

ובין הרעיון הזה לבין שלום עם עצמך
יש את הציפייה שלך מעצמך, ושל הסביבה ממך, וכמובן שהכל בדמיון אך מתורגם לממש:
מונוגמיה

חייה בזוג, אלא אם באמתחתך סיבה מספקת לחיות בנפרד.

בראשית היית מאושר ומתרגש, אך בחלוף הזמן התחלת לפקפק: האם היא האחת? האם יש בכלל אחת? ומי אני שאעז לפקפק בה? והיא אוהבת אותי, ואני אוהב אותה. אז מה הבעיה?

הבעיה היא שלא באמת ניתן להתעלם מהרעיון:
יש עוד אנשים בעולם, ויכול להיות שעם מישהו אחר זה היה מושלם.
אבל האם באמת שווה לוותר בשביל "יכול להיות"?
האם זה הוא ויתור, או שמא הספק גובר על הוודאות?

בכל מקרה החששות הן כנראה לגיטימיות, אך הופכות קשות ברגעי החלטות קונקרטיות:
לענוד לה טבעת על האצבע? לחתום איתה על משכנתה לעשרים שנה? להביא איתה ילדים לעולם?

ומה אם זה ייגמר?
שאלה ארורה ומיותרת. אבל לעתים אני מרגיש שאני צריך תשובה. בעיקר לפני החלטות.

ומה הקשר בין החלטות לרגשות?
זה בדיוק הרעיון:

אין קשר.
תרגיש א' – תחליט א'.
תרגיש ב' – תחליט ב'.

מותר לך.

אל לך לפחד מהתמודדות עם הרגשה והחלטה בעקבותיה בבוא העת, שכן כך לא תוכל להרגיש באמת, או להחליט, היום.