איכס.
הנה, הגיע הזמן הזה בשבוע בו אני מקנא.
מקנא בהוא שיושב בארוחת צהריים ומצחיק את כולם, מקנה בהוא שמתבאס על ניל יאנג שלא יגיע לישראל, אבל בקטנה, הוא כבר היה בהופעה שלו בחו"ל. מקנא בהוא שהוא כל כך חנון עד שהוא לא שם לב מתי צוחקים עליו ומתי צוחקים איתו. והוא הבוס, אז תמיד צוחקים איתו.
הקנאה הזו באה ביום ראשון, ולאט לאט דועכת עד יום חמישי. בחמישי אני מלך. אי אפשר עלי. אבל עד חמישי יש עוד ארבעה וחצי ימים, וזה מרגיש נצח.
וכך קורה שבכל שבוע מחדש, כמו לופ קבוע, אני מתמודד עם הרגש הארור עלי האדמות. כל חוסר הבטחון נשפך ממני כמו ביוב לים.
באיזשהו מקום, בא לי שיפטרו אותי. אמנם נוח להרוויח שבעה-עשרה אלף שקל. זה מקל עלי מאוד. אבל בא לי שיפטרו אותי. אני גם ככה עובד גרוע, לא פרודוקטיבי, עצלן, למלם, לא אסרטיבי, ועוד תכונות נדרשות שבראיון עבודה לפני שנה שיחקתי אותה כל כך כן ולמעשה אני כל כך לא, אבל מה כבר יש להם לעשות עם זה היום? לפטר אותי? יאללה, קדימה! יש לי עוד מקומות לקנא בהם.
אם היא באה מביקורת, אז תן לביקורת לצאת.
אם היא באה מפגיעות, איך נתחזק?
אבל דבר אחד בטוח – לא משנה מאיפה היא באה, ולאן היא הולכת – אני שונא אותה. שונא שונא שונא.
זה מקטין אותי, זה גורם לי להרגיש בורג, זה מזעזע את עולמי.
ביום ראשון.
אפשר לדלג אותם?
אפשר להתבגר כבר ולהפסיק לחפור?
אפשר להיות פחות ביקורתי כלפי עצמי? וכלפי סביבי?
זין בעין. בא לי לשבור משהו עכשיו, לקלל. אני מרגיש פרץ של אנרגיות עצורות בפנים. סביבה מחורבנת. בתאבון.
מבזבז את הזמן.
אין לי כח לראות פרצוף של אישה, שמתנהגת כמו ילדה. שזה מצחיק, כי רוב הזמן אני ילד בעצמי. פשוט אין לי כוח אין לי כוח אין לי כוח.