באה אלי ילדה קטנה, בת של אחת העובדות במשרד, ואמרה לי "אתה שקט. אתה אף פעם לא מדבר".

סכין בנפש היא נעצה בי. ילדים תמיד חכמים יותר ומדברים יותר, אבל נגיעה כזאת באחת הבעיות הקשות שלי כבר הרבה זמן לא הרגשתי.

בפעם אחרת שהיא באה לחדר, היא שאלה "מה אתה עושה?" – אמרתי לה שאני עובד. היא אמרה "לא, לא נכון". והיא צדקה. זה היה בוקר ראש השנה, הבוס לא היה במשרד, ובאמת שלא עבדתי אף לא דקה. סתם עשיתי שטויות במחשב ובזבזתי את הזמן.

חבל שאני ככה מבזבז את הזמן, ואת עצמי. חבל עוד יותר שאני לא מדבר. זה לא שמישהו באמת יפסיד מזה. וכמו שאוסקר אמר לי פעם: הדבר היחיד שיותר גרוע מכך שירכלו עליך, הוא שלא ירכלו עליך.

יש לי כמה חברים ישנים, ותיקים, ואישה מדהימה. הם כולם מכירים אותי מפעם, יודעים שהיו בי חיים, שהיה לי בטחון, שהייתי אני ושהיה שם מישהו בפנים. בשנים האחרונות אני גוף ריק, חלול, מהלך ברחבי העולם ושותק. מפחד לטעות, לאכזב. ובדיוק כמו בעבודה – ככל שעובר הזמן ואתה לא מתקדם לשום מקום – כך גם בחיים, אתה רק נהיה יותר ויותר מפוחד שמא עכשיו כבר מאוחר מדי. עכשיו זה מביך לנסות להתקדם.

אבל זה שטויות. פשוט זיון שכל אחד גדול. הרי אין גיל שבו זה כבר מאוחר מדי לנסות ולעשות משהו. וזה לא חייב להיות לפתוח בית קפה חברתי או טיול לניו-זילנד. זה יכול להיות סתם, לשבת במשרד ולדבר עם השכן. או חלילה – לעבוד.

איך מתגברים על השקט הזה? איך חוזרים לעצמנו, ומחזירים את הביטחון שאבד? מה כל כך מאיים עלי היום?

אני לא בטוח שזה נקרא חיפוש משמעות, חיפוש תשובה או אפילו דיכאון. אני חושב שזה פשוט אובדן של בטחון, לצד תכונה בסיסית אחרת שנקראת "לקחת את הכל קשה".

לא נורא. יהיה בסדר.

חג שמח ושקט.