זה נדיר במיוחד, אבל יש אנשים שאני שונא. לרוב הם לא אשמים (זה הרי בעיקר חינוך וחברה, ומעט גנטיקה) – אבל אין זה משנה. אני ממש שונא אותם.

למשל, אותה.

היא יושבת לידי כל יום, כל היום. משחקת אותה כלפי חוץ, מודעת לקול העדין ולחצי-יופיה שמשחקים לטובתה בכל מקרה. עושה מעט מאוד, אבל מציגה הרבה, וכמו ילדה קטנה יודעת להתפתל בדרך למעלה. בשונה מילדה קטנה – שעובדת בתמימות – כאן היא מודעת לכל צעד.

אבל היא אינפנתילית אמיתית. אמנם תעיד על עצמה בוגרת במיוחד, שמחפשת בחור בן 30 או יותר (והיא עוד לא בת 25) – אבל בין מילה למילה וכולל המילה עצמה – היא בסך הכל ילדה. שומעת מוזיקת פופ, קונה תיקי צד באלף שקל, ומצטלמת בזווית אלכסונית פוזאיסטית במועדונים שחוגגים לה יומולדת.

ולמה זה מפריע לי?

אני חושב שזה בגלל שמתחת לעור, בפנים שם, גם היא שונאת אותי. כמה שלא אשחק אותה צבוע מולה, צוחקים ונחמדים שכמונו – היא יודעת שאני לא מעריך אותה ממש. כי אני חושב שהיא צבועה, שהיא שחקנית, שהיא מתחנחנת לאנשים הנכונים בשביל לקבל את ההטבות הנכונות. ואני לא סובל אנשים כאלה. אני גם לא מכיר הרבה כאלה, אבל היא… היא כן.

הרגש השלילי שלי כלפיה מהול בקנאה (גם כן רגש זוועה; גם אותו אני שונא). כן, קנאה על הצלחתה לגרום לאנשים לזהות אותה ככזו ולא אחרת. לא שאיכפת לי באופן אישי שהיא כזו – זה עסק שלה ושל החברים שלה – אבל איכפת לי כי אני לא כזה, וכי אני לא רוצה להיות כזה. וככזה, אני מפסיד.

מה אני מפסיד?

אני מפסיד כי אני דואג להיות כנה כל הזמן, יותר מדי. ומעט חוסר פרודקטיביות בעבודה תמיד תתבטא אצלי על הפרצוף. ולמרות שאני משתדל הרבה יותר ממנה, אני מראה את זה הרבה פחות – וכך יוצא שהיא, התחמנית הקטנה שעושה מעט ומדברת הרבה – זוכה להערכה מוגזמת (ברמה שמרימים לחיים לכבודה, כשהיא אפילו לא נמצאת!!); בעוד אני, משתדל, מגיע לשעות נוספות ימים כלילות ולילות כסופש"ים, שומר על כנות ויחסי אנוש טובים ככל שאוכל עם עמיתיי ומנהליי – נשאר לבד במערכה.

כמו דון קישוט אני נלחם להיות צודק וישר בעולם של הייטק בו כולם משחקים.