הוא יושב מול מסך מחשב מרצד כמעט עשר שעות ביממה. בעצם שני מסכים. זו חברת סטארטאפ, אחרי הכל. חלון אחד קטן מאחורי, משקיף לחצר פנימית מוקפת קירות אפורים. אין לתאר אווירה את הקרירות שם, גם לא בימים החמים של תל אביב.
מהכיסא המסתובב אפשר להושיט יד למקלדת, לטלפון, לכוס תה. הוא מעדיף להושיט קצת זמן, כמה דקות, למקום בו הוא רוצה להיות. המרחק לשם לא נמדד במטרים, וגם לא בזמן. הוא נמדד ביחידות לא מוכרות שמבטאות את הפער בין הרצוי והמצוי שבחיים. פער כזה שלא קשור בכלל למי שאתם או לכמה אתם משקיעים בעצמיכם, במשפחה או בעבודה, אלא לכמה שאתם חיים בשלום עם עצמיכם. רוב האנשים מרגישים את המדידה הזו במלוא הדרה בשעת יקיצה, ואז בטח יושב לו איזה איש קטן שם למעלה ורושם ביומן, ציון, לא במספרים.
שתי ידיים מחזיקות את הראש, עיניים נעצמות לרגע, והרבה תשוקה לחופש מתפרצת אל הרגע הזה. קצת יותר ממה שהוא יכול להכיל באמצע יום עבודה. הוא חושב על הטיול הבא שיתחיל במטוס ליד חנויות מסחריות ויסתיים במטוס ליד חנויות מסחריות, וכמה שהיה רוצה שאלו יתחילו ברגל; הוא חושב על בית-הקפה-החברתי שחלם תמיד להקים, וכמה היה רוצה כבר לתת במה לקהילות שונות להתבטא בתוך המרחב הציבורי הדומיננטי ששולט פה; הוא חושב על הבית שהוא וחברתו מתכננים לבנות במושב, וכמה היה רוצה שהמושב הקטן יהיה אפילו יותר קטן, כדי להמשיך לטפח סולידריות. וכל זה קורה בזמן שהוא אמור לייצא נתונים לתוך ומתוך בסיס נתונים חסרי משמעות. כן, ככה זה מרגיש בסטארטאפ – בלגן גדול והרבה מאוד כסף. המון. מספיק כדי להשאיר אותו שם, לפתח אימפוטנציה ולחלום בהקיץ.
אבל חלומות זה טוב, לא? הרי עדיף לחלום ולחתור להגשמה מאשר להגשים ולא לדעת את מה. ובאשר לתשובה לשאלה זו הוא עדיין מתחבט. כשאירנה מהפיתוח באה לשאול אותו כמה נתונים זרמו אליהם אתמול – אולי השאלה היחידה ששואלים אותו כל יום, כל היום – ואז הוסיפה שהיא נוסעת עוד מעט ללקוח בבוסטון וחוזרת שבוע הבא, לא נותר לו אלא לקנא. והקנאה הזו שוב מוציאה את המיץ מהבקבוק עם התווית: "שלום?".
לו שם לבחור. בעבודה הם קוראים לו…
אין לי המשך לזה.