מה שקורה לי זה אמיתי.
מה שקורה לנו הרי קורה בתוך המוח.

אין מציאות מעבר למחשבה.
וזו, הארורה, יכולה לשלוט בקצב דפיקות הלב,
בתחושת בחילה, ביכולת לעבד כדור, בתזמון השינה.
והחלק הכי נורא – זה כמו לשחק "ים-יבשה".

אתה לגמרי יכול להיות רגע אחד פה, רגע אחד שם. בהינד אפעף. בקשירת קשר מוחי קטן.
אתה יכול להיות נורמלי, לעבוד בחברת הייטק, להיות בהריון או לבנות בית.
או ש
אתה יכול להסתכל על פרטים קטנים בחלל, ולתהות מדוע, ולנתח את הנשימות שלך כאילו הן טעות. מקרה.

בו-זמניות היא האשמה הגדולה, לדעתי, בפירוק הפאזל שנקרא המוח שלי.
כל הלשוניות הפתוחות בדפדפן על המסך. כל הטלפוניה הזו בזמן הנהיגה. כל הפרסומות האלו באמצע העיתון. כל העבודה הזו והכסף הזה באמצע היום.

ואם הוא מתפרק – איזה כדור בדיוק ישאיר אותו שלם?
ואם הוא מתפרק – למי צריך להודיע?
הפסיכולוג המתמחה שלי? אחותי המשוגעת? אשתי ההריונית?
לו רק לא ידעתי שזה אפשרי להשתגע.

רק משהו קטן ומוכר יכול לפקס אותי, להעסיק את המוח במשהו אחר, שאסבול פחות, שלא ארגיש את הבלבול. ובזמן הזה, כשאני פאסיבי, זה כמו פלסטר – אבל זו לא תרופה.

אני אוהב לחיות. אני זוכר שאני אוהב לחיות, אבל ברגעים קצרים וחדים, כמו ים-יבשה, אני מבין-לא-מבין למה אנחנו חיים.

זה לא מטריד אותי בין לבין – זה מטריד אותי רק כשאני שם. לא כי אעשה עם זה משהו. להפך, דווקא כי אני לא עושה עם זה כלום, ואני מפחד להיתקע.

הכי מפחד בעולם.