הבוקר קצת קשה לי.
אמנם השמש כבר יצאה, והקיץ החשוב לי כל כך – עדיין כאן.
אבל אתמול בערב הסתיימו המפגשים. לא חשבתי שזה יטריד אותי, אלא שיחד איתם יסתיימו אולי גם התקוות לגבייך.
כל כך חכמה ומאתגרת אינטלקטואלית, שנונה וקשובה, לחוצה וחרדה ופנויה לעבוד על זה. יפה וחסרת ביטחון, מודעת, חוקרת, מגזימה ומקצינה ואז סולחת. אפסית קטנה לעתים, אחת שלמה לעתים אחרות.
הפניות ששידרת נטעה בי תקווה שאוכל לגעת בך. למרות הקושי, למרות שזה לא מתאים. רק לבדוק אם זה נכון, והייתי מוכן לשלם מחיר.
עכשיו, פתאום נדמה לי שהמשימה אפילו קשה יותר. להרגיע את המשיכה.
אבל את יודעת, קצת בדומה לרעיון שאני לא יודע לייצר משיכה יש מאין, כך אין לי מושג איך להרגיע משיכה קיימת. אמיתית. לא לדמות שאת – לאדם שאת, ולכל מה שאני לא מכיר בך. לרגעים בהם את חמודה, נשענת. ללחי שלך שבא לי לאכול אותה. וגם לרגעים בהם את נבלה ומעצבנת.
לגוף שלך שאני רוצה לחבק, לטוסיק שלך שאני רוצה לתפוס ולפרק. לתיאטרון רחוב שהיינו ממציאים ביחד. להסתכלות המשותפת שלנו על עצמינו, יודעים שזה יכול לחלוף כלעומת שבא – לשחרר ולהמשיך הלאה לחוויה הבאה. מותר להיפרד.
הלוואי ואהיה איתך יום אחד. אם לא היום, אז בחיים האלה.
יש לי אומץ.
א.