לראות ולא לגעת. סיפור חיי.
אני לא בוכה על החלב שנשפך, וזה לא העניין של לקנא בדשא של השכן.
הבוקר היינו יחד בים. עשינו יוגה, כאילו שיש לנו מושג. טבילה קלה במים של אמצע הקיץ, וקצת חפירות של לילה בשעה קצת מוקדמת.
אני מסתכל על העיניים שלך, ורואה דרכן. המילים שלך מקבלות את כל המשמעות שלהן כשאת משחררת אותן אליי. ואני תוהה, אם את מרגישה ככה איתי. ואני תוהה, אם זה חוקי.
כי אהובתי בהריון, ואנחנו כבר שנים הולכים יחד, לא יודע לאן, אבל ממשיך ללכת. מסתכל לימין ולשמאל כל עוד אני יכול. וככל שאני לומד להסתכל ישר ולהנות מהאופק, כך אני מגלה אופק בעיניים שלך. עיניים של מישהי אחרת. וזה כל כך לא רציונאלי, וזה כל כך לא הזמן לפי כל המוסר החברתי והשיט הזה. והכי הזוי – שאני לא סובל מזה. אני דווקא נהנה. הקונפליקט הזה, המשחק בין ים-יבשה, בין קרוב-רחוק, בין לראות רק לא לגעת – הוא המשחק שלי.
אולי עוד יהיו לי ביצים להסתכל על העיניים האלו שלך, ולומר לך – אני אוהב אותך, היום. לא צריך להכיר אותך יותר מדי בשביל להרגיש משיכה בכל רמ"ח איבריי. כיף לי איתי כשאני איתך, ודי.
נכון שאולי לא אעשה את זה, ונכון שאם אעשה אולי כלום לא ייצא. אבל המילה הזו תיאמר, והיא לא סתם.
אגב, אחרי 8 שנים מאז שעזבה אותי אפרת לטובת החבר הבנזונה שלנו, ואפילו אחרי שהתחתנו – היום שמעתי שנפרדו. מעניין לי ת'תחת.
אנחנו בני אדם.
יצורים תבוניים, מלאי שכל ורגש וקונפליקטים.
מותר לחשוב, מותר להרגיש, כמו ים. כמו יוגה. בלי לדעת באמת איך עושים את זה, בלי לחשוב בכלל איך אנחנו נראים. לשחרר, למתוח שרירים, להרפות. נשימות עמוקות. קרבה לא פיזית ביננו, מתמלא התרגשות כשעולה במדרגות. יודע שתהיי שם, וקצת מקווה שלא – שיהיה לי קל יותר.
שיזדיינו הגלים, האנשים, החול.
אנחנו בים. אני הולך להסתכל לך בעיניים ולצלול.