האמת?
זה לא עובר.
דיכאון ונטייה לחרדות הן משהו שמקנן. זה יושב שם בצד גם כשאני לוקח ציפרלקס, וגם כשנולד לי בן.
וזה מסביר את התגובה שלי לאישתי, שרוצה שאפסיק עם הכדורים.
אין לי איך להסביר לה את הבלגן שבפנים.
השפע הזה, מליוני המצלמות, הזמן שטס, החפצים בבית. זה הכל חלק מזה. יותר מדי גירויים, המוח שלנו לא בנוי להשלים עם זה.
אבל כל עוד זה בא והולך, על אש קטנה, זה לא נורא. אמשיך לעבוד על זה.
מקווה שלא לנצח.
אורח החיים הארור שלי, שמלווה בקפה ומאפה כל בוקר, אלכוהול לשוכרה בלילה, ועבודה לחוצה – לא עוזרים לי להירגע. הם עושים לי נעים לפרקי זמן קצרים, ויוצרים חרטות ארוכות כשההנאה שוכחת. והיא שוכחת. היא באה והולכת כמו המידע שזורם אלינו.
כן, השפע הזה הוא אולי הגורם המעצב, ליד ילדות מפוקפקת ומאותגרת, ופשטות שחסרה בה. ואני ניצב מול כל זה, אין לי כח להתמודד, רק מחשבה קטנה על רצון להעניק לילד שלי, פחות מזה.
שלא יסתבך.