כל כך הרבה השתנה בשנים האחרונות.
איכשהו מצאתי את עצמי באחת הפסגות. לא הכי גבוהה, ואולי טוב שכך. אבל די גבוה, יותר מהגובה שלי בכל אופן.
פעם הייתי מוצא את עצמי מטייל באיזו ארץ זרה, ומתרגש מכל פינה. נכנס לקאוץ׳ סרפינג על בסיס שעתי ומחפש אטרקציות בדמות צעירים שמחפשים אטרקציות בדמות צעירים שמחפשים אטרקציות.
עכשיו, ממש ממש אין לי כח. לא היום, לא אתמול ולא נראה לי שמחר. אז אני בלונדון שבוע שלם, לבד, עובד בימים ומשועמם בלילות. חי על חשבון הברון עם אוכל טוב ושתיה כמה שרק יכולתי, מלון נחמד והכל. וזה לא רק שלא מלהיב, זה אפילו מרגיש לי סתמי. טרחה. להיות רחוק מהבית, מהילד שלי הקטן, מבת הזוג שלי, מהג׳וינט של הערב. פה יש רק תיירים מלוקקים שאין לי כח לדבר איתם (לא מנסה, לא קורה), ויין זול שבא לי להקיא.
זה כאילו משהו קורא לי לחזור כבר למלון וללכת לישון.
יש משהו משותף בין דכאון ועייפות. איני בדכאון ממש, ואיני עייף. ובכל זאת אין לי כרגע שום דבר כיף. הכל – סתם.
ולישון – זו אפשרות נהדרת. לכבות את כל החישובים, לתת לראש לנוח מהפיצוצים. אשלם על הפיצה ואקח מונית למלון, נראה מה יקרה שם.
לא יהיו ריגושים, אבל לא איכפת לי. יהיה לי חמים ונעים במיטה.
נחמה.