אחת לכמה שנים אני מוצא את עצמי מפליג בדמיונות של רומנים ובגידות. את ל׳ שאני רואה כל כמה ימים בקפה בקיבוץ, אני ממש רוצה לזיין. היא אמא לילדה בת 12 מהנישואים הראשונים, ולילדה קטנה נוספת מהפרק הנוכחי. כבר שנים שאינה עובדת. בעלה בקבע או משהו כזה.
אין ביננו פלירטוט ממש. זה הכל בראש שלי. או שלעולם לא אדע, כי לעולם לא אנסה. אבל לעולם אין לומר לעולם.
היא לבנה ודי דקיקה, יפה וברונטית. אמרה לי רק לפני כמה ימים, כשדיברנו שוב על ילדים וגמילות והשלכות, שמזל שיש חולצה שמסתירה את מה שקורה לציצים אחרי לידות והנקות. רציתי לומר לה שאשמח לראות, ושלדעתי היא פצצה. ככל שאני גדל בגיל (על הגובה מזמן ויתרתי) אני מבין כמה אני נמשך למילפיות.
אז חיפשתי ארבע שניות ומצאתי טו ה בפייסבוק. בלי שם משפחה אפילו. עלעול קצר בתמונות שלא היו נסתרות מהציבור הרחב חשף הרבה אהבה ופגיעות, וקצת בגדי ים. תנועת הביקיני על הגוף הלבן החשוף זה בדיוק מה שרציתי עמוק בפנים. תרומה גדולה לדמיוני המתפרע, לשאיפותיו הכמוסות.
ותמיד, בין לבין הכלום הזה, נשאלות השאלות.
אם היא תרמוז יותר, האם אעשה צעד?
ולמה שבכלל תרמוז?
ואולי היא פשוט בבית, כל הזמן, נהנית משיחות מזדמנות בקפה הקצר של הבוקר הקיבוץ?
ואני, קטן מזוקן וגמלוני, מי אני בכלל?
נטול שרירים וכריזמה. ללא פנים יפות לרוב הדעות, מלא הפרעות בפנים. ואולי זה בדיוק מה ששומר עלי מהפרעות בחוץ.
*
ככה זה תמיד. הן באות אלי בחלומות, בחוף הים, בפייסבוק או בדרך למשרד. עם חזיה יפה ומציצה מבעד לגופיה עם הפתחים הרחבים. אני מגניב לשם מבטים, כל עוד אני יכול, ומתעלם בכנות חצופה ממצלמות האבטחה או עיני הציבור. זה לא מזיז לי, הרי אף אחד לא יתקוף אותי בפרהסיה. וכמה שאני מוגן בחוץ, ככה אני חשוף בפנים. יודע וכועס שאני עושה את מה שהביצים שלי מבקשות. נשאר עטוף בחלומות, עם אגו שמתפוצץ לבחורות בפנים, ומציאות שמורידה אותי מהעצים.