אני יושב במרפסת הבית שבניתי. לקראת חצות, אני מעשן ג׳וינט ומאזין למוזיקה מעולה שאיני מכיר. היא בוקעת מהרמקולים שבקיר. אני צולל.
מולי חולק הנוף הלילי את מראהו עם הים התיכון, אורות גוש דן המהבהבים, והרי השומרון מולי. כמה מסגדים זורחים פה ושם.
זה הבית שאנחנו הצלחנו להקים. ובחדר לידינו ישנים עכשיו שני מלאכים. מנמנים כל הדרך אל הזריחה. איזה אתגר ואיזה תוכן זה ילדים. כאילו לפניהם כלום לא היה קשה באמת, וכאילו בלעדיהם לכלום לא תהיה משמעות באמת. כל אחד הוא הזיכרון שלנו, וכל אחד ייצר זיכרון שאולי יוריש לאחר. ובתוחלת של כדור הארץ, מה יישאר מאיתנו בסוף אם לא, לכל היותר, זכרון?
״אנחנו ברי מזל״ הוא אמר, ״כמו שאנחנו כאן, יכולנו גם לא להיות״. אני מהנהן, תופס את המטר והולך למדוד אם יש לי מקום לרהיט המטופש הזה שהזמנתי עכשיו באתר של ״כתר״.
נגמר הפלייליסט, הולך לישון.