פרולוג

בדצמבר 2009 היינו בפאי. נכון לאז – חור קטן בצפון-צפון תאילנד, איפה ששוכרים קטנוע וקסדה ומטיילים בכבישים בג׳ונגל בצד הלא נכון של הכביש.
בלי להתכוון, ייצא שבדיוק-בדיוק עשר שנים מאוחר יותר, אבוא לבקר.
בזמן שעבר, הספקתי להירשם ללימודי סאונד (4שנים) במכללה שכבר נסגרה, לעשות תואר ראשון בשמונה שנים בלבד, להקים עסק לסגור אותו, להתמסד, להינשא, להתקרייר, להתהאבא, להתמשכן, להילחץ, להיוועץ, להתנסות בתכניות לעדכן ולהתקדם, והנה הזדמנות אחת להגיע לאותו חור קטן בצפון תאילנד, איפה שהכל התחיל.
בום. מה יקרה? אני חושב שב 2009 בכלל לא היה אייפון. היינו משלמים לאינטרנט-קפה (מושג זמני במיוחד; כמעט ונכחד).
פתוח לשמוע מה יהיה למקום כזה להציע לסבא׳לה.

I am here.
I cannot be in multiple places.
What is the point?

אפילוג

מה שקרה לי בפאי זה שחייכתי יותר מדי. לאו דווקא כי עשיתי משהו כיף או מצחיק כל העת, אלא כי זה המקום. אנשים מחייכים, ודאי שתיירים.
העולם הענק שלנו הולך וקטן: מקומות בתוליים מעל פני המים כמעט ואינם זרים לאדם. עם ההתקרבות וההצטמצמות, באים גם מחלות ורגשות כמו קנאה וחמדנות. חכם יהיה להכיר באופיו המשתנה תדיר של העולם והאנשים שעליו, לקבל, להיערך.
איני רוצה להיות עצוב שכסף מניע גם את האנשים בחורים הנידחים ביותר, וגם לא להיות עצוב שעזבתי את פאי ומי יודע אם ומתי אחזור. יש כוחות גדולים ומורכבים שמניעים את האנשים. לצד מאבק חשוב במעטי העשירים שאוחזים בהגה, חשוב לא פחות יהיה ללמוד באמת לשמוח בחלקי, להיות חזק, לאמץ את הפחד אך לבנות ביטחון.
אה, ולתרגל יוגה וקשיבות.