שמישהו יציל אותי
מעצמי
כי אני מסתובב בכל מקום
מרגיש אשם
על לא עוול בכפי

שמישהו יציל אותי
מעצמי
כי אני מאמין לעצמי שאני עשוי
לאכזב

שמישהו יציל אותי
מעצמי
כי אני עובד מדי יום במקום אפל
ומשעמם וקר ומנוכר

במקום להכין קפה או לסחוט מיץ
במקום לנגן או להשמיע מנגינה
במקום לעשות משהו טוב לחברה
במקום לחנך לאהבה, נשיאה ונתינה

אני חוסך כסף ומבזבז את הזמן

אני מודה
אין לי מושג קלוש
אם הבעיה היא אצלי או בחוץ
ואם אני מפחד כי אני פחדן
או כי מפחידים אותי

אם העצבים שלי צומחים לבד
או שורשיהם באדמת הדירה שאני שוכר

חיוך קטן מהמפלצת
מבלבל אותי לגמרי
היא באה לטרוף אותי
או היא באה לחייך אלי

והאם היא בכלל מפלצת
שד בארון
או רק רעיון

בכח הדמיון
אני לא מוצא מנוח
זו לא חרדה. החיים ממשיכים.
אני פשוט נמתח כמו חבל דק
בקרקס

ככל שסוף השבוע משמח אותי יותר
כך השבוע שיתחיל ישמח אותי פחות
ככל שאנו מגשימים חלומותינו
כך הריגושים שלנו הופכים נדירים וקיצוניים 

כמו סיזיפוס במעלה ההר
אני נשבר
רוצה לגעת באור, להקשיב לעצמי
לא קורה, לא יקרה,
לא לי

כי אני חונכתי וגדלתי להיות רגיש להחליא
עד כדי אובדן מוצא
של רצונותיי, שאיפותיי, חלומותיי, ריגושיי
למעט קצת אוננות או שיכרות מזדמנת
(ובין לבין מחשבות על שיגרה מרגיעה, פרנסה בטוחה)

הולך לעבודה וחוזר ללימודים
ולא עושה שום דבר
שום דבר

נדמה שעלות הרגישות היא בחוסר שקט נפשי – פשוט להיות

אין לי ברירה
רק להיות אטום אליו
כי אם אפתח לדו-שיח
יהיה ויכוח
ואם אגיד מילה
היא תישבר
ואם אביע דעה
היא תיחסם
ואם אספר איך היה
לא תתעניין
ואם אומר שכן
אז לא
ואם אומר שאולי
אז אין דבר כזה: כן, או לא?
ואם אנסה להיות אוזן קשבת
אז יש לזה תנאים
ואם לא אעמוד בהם
אני בצד של הרעים
ואם ארצה להיות אני
אז זה בסדר
אבל הוא לא יקשיב
לא יאזן את כפות המאזניים
וילד צריך שאבא ידאג, יאהב, יחבק, יתעניין, ישאל, ידע, יעניק, יגדיר, יספק, יטיל ספק, יבטיח, יבטח, יהיה שם, יענה, ינסה, יתאמץ, יתכוון, יאזן.
והוא רק מוסיף אבן ועוד אבן, בונה עלי הרים כאילו הוא המרכז.
הוא מנסה ונפגע, רוצה ולא יוצא. תמיד הוא, עליו, לגביו.
לא היו שם הרגלים של שיתוף, ולא הייתה פתיחות. הייתה רק כוונה טובה ורגישות מוגזמת מכל הכיוונים, וניסיון לדייק ולדייק ולא להשאיר מקום לספק.
ובנימה כועסת יותר: זיבלת לי את השכל, הכבדת לי על הצד.
ויש יותר מדי סיבות מדוע לא אסביר לך את זה, ואין לי כח. אולי כי לא תבין, אולי כי אני חושב בשבילך – כן, אותה תכונה ארורה – ומניח שלא תבין או שתבקש עוד הסברים שגם ככה לא תבין, ואולי כי אם חלילה תבין, אז תבין שפספסת את כולם.
בקיצור, אני מפחד עליך, וכנראה שביום-יום יותר קל לי להיות אטום, ולהיסדק רק מדי פעם, מאשר להתעמת עם זה עד הסוף.

כל בוקר מחדש את הולכת לכיוון כלשהו
שמאל או ימין, העיקר שיהיה לאן ללכת
הרי כל לאום הוא מדומיין
מספרים סיפורים לעצמנו
ומאמינים

והסיפורים האלו מקלים עלינו
בכעס על האויב, שנאת אדם
כך אפשר לדחות כל תרבות אחרת
כי שלנו צודקת

ומה אם אין צודקים וטועים או רעים וטובים
יש רק שוחרי שלום ומחרחרי מלחמה
מה אם יום אחד תהיה מלחמה, ולאחריה – דממה
אז מה?

אז יהיה שלום
כי
כשאינך כובש ואינך נכבש
אתה מגלה את עצמך מחדש

המרחק בין גם וגם ל
לא ולא
הוא קצר כל כך
עד כדי כך ש

אני לא מוזיקאי
ולא הייטקיסט
לא נגר
לא אליטיסט

אני אוהב מקומות רחוקים
בזמן או במטרים
העיקר רחוקים

כשהייתי בסקוטלנד, התרגשתי ככל שהצפנתי
כשפתחתי את האלבום, נדהמתי ככל שדפדפתי
לאחור

בכל פעם שאני צופה בסרטים ישנים
בעיקר שירים, זמרות וזמרים
כמה שזה יותר ישן ורועד
ככה אני מרגיש פחות בודד

זה מאפשר לי לחלום
יום אחד גם אני אהיה רחוק וישן
אבל לא היום

מרגישה מנוונת
כל היום מול הסלולרי
עד שפתאום נדלק האור
מישהו אומר, משהו אחר
מתבלבלת

(חבל)
יש לך יחסי אנוש טובים
למה לבזבז אותם על מחשבים

מרגישה מכוונת
כמו גיטרה, כמו פוליטיקאית
משדרת על גלים שאת קוראת מצוין
חוסכת כסף על חשבון הזמן
מתבזבזת

(חבל)
יש לך יחסי אנוש טובים
ואת נמשכת לזאבים בודדים

(חבל)
יש לך יחסי אנוש טובים
את יודעת וזורמת
עם בני אנוש טועים

עדיין לא יודע מה ארצה לעשות
כשאגדל
עדיין לא עדיין לא

עדיין לא יודע למצוא איזון
בחיי
עדיין לא עדיין לא

רוצה להנות אבל רוצה להרוויח
זמן וכסף ואישה יפה
רוצה לאכול אבל לא להשקיע
רק לשבוע, לרוות, לגמוע

עדיין לא יודע אם קשה לי או קל
ובכלל
עדיין לא, עדיין לא

עדיין לא יודע אם להמשיך או להפסיק
במשחק
עדיין לא עדיין לא

רוצה להשתכר אבל לא להקיא
זה מר, וצורב ואני
רוצה להתמסטל אבל לא חוקי
אז שותה, מנגן, וחוזר לשיר

ש

עדיין לא, עדיין לא

לא יודע מה הכישורים שלי
רק יודע שאני טוב בהכל, ולא טוב מדי בשום דבר
מעניין ומתעניין ולומד כל הזמן
אבל לא שומר כלום בקופסה
לא צובר, לא אוגר זכרונות וחומרים
רק נהנה מהם כרגע, זמני מאוד

סוף סוף מקום שאפשר לקלל בו. לברך בו. להגיד את האמת מהמעיים ולא לפחד. להביע את הדעה מבלי לחשוש מעיני המצלמות, להיות פוליטיקאי בגרוש או פסיכולוג גרוש. לא משנה, העיקר להיות.

אירוני, ש"סוף סוף" מתאר תמיד התחלה של משהו שכל כך חיכינו לו. אז הנה: סוף סוף.

אני נשאר לכתוב כאן עליך ועלי. תישאר/י, כדאי לך.

*הבלוג ייכתב מלשון זכר ללשון נקבה. כי צריך להתחיל איפשהו.