בית / אבא / סתם / #84

אתה יודע מה הכי מאפיין צעירים בגילאי 20-30 לפי מחקרים במדעי החברה? שהם לא תמיד יודעים מה הם רוצים.

אז אני יודע שאני רוצה להתחיל לבנות, אבל אני לא בטוח שאדע מה בדיוק אני רוצה.

האם זו סיבה מספיק טובה פשוט לדחות ולחכות, עד שאדע מכל הבחינות מה אני רוצה? אני חושב שלא.

העולם עובד כך שאתה לא חייב לדעת לעשות הכל.

אחד הדברים שהכי תוקעים אותי היום, הוא חוסר הביטחון שלי בכמעט כל תחום שאני עוסק בו. יש לי לשון טובה ויחסי אנוש לא רעים, ועם קצת שכל וידיים טובות, אני מצליח להתפרנס.

ועדיין – כבר כמה שנים שאין לי כיוון תעסוקתי. אני נע הלוך ושוב בין הרצון להרוויח טוב לבין לנסות לחשוב: מה אני רוצה לעשות? מה מעניין אותי? מה יספק אותי?
ואני לא חושב שאלו מותרות. אלו החובות שלי כלפי הנפש שלי, וכלפי בריאות המשפחה שתהיה לי.

מה שאני כן יודע, או מרגיש כרגע, זה שכאשר אני ניגש בקרוב לפרויקט בניית בית, אני לא מתכוון להמעיט בתכנון.
הגישה העמידה שלך כי "אם אתה יודע בדיוק מה אתה רוצה, אתה לא ממש צריך אדריכל" היא טובה. היא טובה לך.
אני פתוח להכל, אבל בבקשה – אל תנסה לכפות עלי שלא להיעזר באדריכל בתכנית שלי לבנות בית.

וזה מוביל אותי לנושא אחר, אבל בהקשר מסוים…

לאורך כל השנים האלה לא ביקשתי ואני לא מבקש עזרה יותר מדי. לפחות משתדל. מה שאתה נותן – אני אומר תודה.
במידה רבה זה משמח אותי, כי אני מרגיש שלא פיתחתי בך תלות כלכלית נוקשה, וגם אם מחר "תסגור את הברז", אני חושב שאני כבר בדרך הנכונה להבין מה אני עולה.

השורה התחתונה, אני רוצה לשאול: כמה אתה יכול לתת לי בשביל להתחיל בבניית הבית?
אני רוצה למקסם את הסכום ההתחלתי (ה"הון העצמי") שאני מגיע איתו, ואני צריך לדעת את הסכום הזה. ובשביל זה, רציתי לדעת אם וכמה תהיה מוכן לתת.

תודה.

לפעמים את קרציה

לפעמים את קרציה
בעיקר כשאת אומרת לי משהו
אבל לא רוצה שאני אגיב
זה יכול לשגע אותי

כי את לא באמת מבקשת שלא אגיב
(זה עוד היה יכול להיות נוח)
את פשוט עושה לי משקל כזה על הלב, פתאום
רק לרגע
אבל אין לי כח לזה

את קרציה
כן כן, את
לפעמים, לא תמיד, אבל כשכן – זה ממש ממש דביק ומעיק

אם את יודעת שתהיה לך בחילה כשתעלי לאוטובוס
אז למה לעלות?
ואם את יודעת שאת הולכת לעלות
אז למה לספר לי שתהיה לך בחילה?

זה הרי ישגע אותי
(וזה שטויות)
עד שאת כבר מדברת ברצינות, אני לא יכול שלא לקחת אותך ברצינות
ואני לא רוצה גם לקחת על זה אחריות

וזה קונפליקט קטן ומעצבן
כי אני אוהב אותך

מונוגמיה #666

יש רעיון כזה:
אין אדם מושלם
לא איש ולא אישה

ובין הרעיון הזה לבין שלום עם עצמך
יש את הציפייה שלך מעצמך, ושל הסביבה ממך, וכמובן שהכל בדמיון אך מתורגם לממש:
מונוגמיה

חייה בזוג, אלא אם באמתחתך סיבה מספקת לחיות בנפרד.

בראשית היית מאושר ומתרגש, אך בחלוף הזמן התחלת לפקפק: האם היא האחת? האם יש בכלל אחת? ומי אני שאעז לפקפק בה? והיא אוהבת אותי, ואני אוהב אותה. אז מה הבעיה?

הבעיה היא שלא באמת ניתן להתעלם מהרעיון:
יש עוד אנשים בעולם, ויכול להיות שעם מישהו אחר זה היה מושלם.
אבל האם באמת שווה לוותר בשביל "יכול להיות"?
האם זה הוא ויתור, או שמא הספק גובר על הוודאות?

בכל מקרה החששות הן כנראה לגיטימיות, אך הופכות קשות ברגעי החלטות קונקרטיות:
לענוד לה טבעת על האצבע? לחתום איתה על משכנתה לעשרים שנה? להביא איתה ילדים לעולם?

ומה אם זה ייגמר?
שאלה ארורה ומיותרת. אבל לעתים אני מרגיש שאני צריך תשובה. בעיקר לפני החלטות.

ומה הקשר בין החלטות לרגשות?
זה בדיוק הרעיון:

אין קשר.
תרגיש א' – תחליט א'.
תרגיש ב' – תחליט ב'.

מותר לך.

אל לך לפחד מהתמודדות עם הרגשה והחלטה בעקבותיה בבוא העת, שכן כך לא תוכל להרגיש באמת, או להחליט, היום.

לעתים

לעתים אני חושב שהתפספסו לי החיים, עד כה
בגלל שהתביישתי
חשבתי שמגיע לי פחות, שאני עשוי לאכזב
וקיבלתי את מה שלא רציתי כי לא ידעתי מה אני רוצה

חודש בחודשו עבדתי
ישבתי בבתי קפה
אוננתי
הרווחתי לא רע, ורציתי יותר
אפילו התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית

על טיולים גדולים ויתרתי, וכשיצאתי לטיולים קטנים חזרתי מהר
כדי שהיא לא תישבר
או כדי שאני לא אאחר
העיקר שבזבזתי מלא, נהנתי מאוד, רציתי עוד

גם אם היום אסע לטייל, חודשיים או שלושה, עם תרמיל ומקל
כנראה שלעולם לא ארצה להפסיק
והגחמות לנצח יישארו, והדשא שלהם תמיד ירוק יותר מגינתי השחונה

כל אישה שעוברת משאירה אותי רעב
הפסיכולוגית תגיד שאולי אני לעולם לא אשבע ממה שיש לי, כי את הבחירות שלי עשיתי ממקום של קורבן, ביישן
תנו לו – והוא ייקח
אבל אני חושב שמעבר לכך
יש לי בעיה עם הסביבה ההמונית הזאת

לו רק היה לי האומץ להתפצל
ללכת למקום קטנטן ולגדל בו את ילדיי
שלא ינסעו במכונית, שלא ייצפו בוידאו, שלא ידברו בטלפון
לא כי פעם היה כאן טוב יותר
פשוט כי פעם היינו מתקשרים
היום בעיקר משקרים

גם אני משקר
לפעמים גם לעצמי
והמלאך והשטן שעל כתפי
שקרנים גם הם

אז לא די בכך שאין אמת אחת
לא רק שמחשבה יוצרת מציאות
אלא שגם זו הנוצרת משתנה כל העת
עד ש

לעתים אני חושב שהתפספסו לי החיים

משפחה

לעולם לא נפסיק לחפש ריגושים
ועם זה
אני רוצה להתחיל איתך
את העולם הזה

לא נאהב לנצח
ולא ניאלץ לנצח
את הגבולות
של חברתנו היקרה

נמצא איזון מושלם
(שלא קיים)
בין דאגה לעצמנו ו-שלום לילדנו

ולא נשמור בבטן
וכן נדבר אמת
וכך ננסה ביחד
לנצח

כדי שגם אם לא נהיה יחד
לא נפסיד

אנחנו

אנחנו
אורגניזמים חיים
נשמה ומח
והכל הופך מסובך

את המוות לקשה
את האהבה למציאות
את הכביסה להכרחית

רוצה לקחת אותך
למסע
מחוץ לתחרות
יש משמעות

לא חושבים על זה בדרך כלל
אבל כשיוצאים מן הכלל
פוגשים אותנו

בואי לרקוד

תראי,
אני שותה בירה כל ערב,
קפה ומאפה – כמעט – כל בוקר,
מאונן לפחות פעמיים בשבוע,
ובחיים האלה, מעניינים אותי בעיקר אהבה, מוזיקה וטיולים.
את אלו הייתי רוצה להעניק למשפחה שלי, לעבור יחד איתם,
לילדים שלי, לבת הזוג שלי.

ככה את נכנסת לזה.
אחרי שש שנים, קצת התחלתי להכיר אותך.
ואני רוצה להמשיך.
בואי נתחתן.

זה רק טקס,
אבל זו הדרך המקובלת להצהיר על כוונות.
ואני רוצה שתהיי האמא של הילדים שלי. כל החמישה.
מוכנה? מוכנה??

אז למה אני קם בבוקר לעבוד ולא רוצה לקום?

כל לילה
הוא מחכה שיגיע הבוקר
לראות אותה, ואת הילד
וזה יפה
ואני תוהה
מה יש לי ללמוד מאדם כזה

״אני מקווה שמחר יהיה לך יום טוב,
שתשמח לקום בבוקר״
היא אומרת לי
ואני תוהה
הרי, זה לא שאני מדוכא

אז למה אני קם בבוקר לעבוד ולא רוצה לקום?

ושוב, נפרק את זה לגורמים, נבין את הסיבות והמאפיינים, וננסה לחקור מי אני, מה אני רוצה, ואיך מתקרבים לשם.

קשה לי להשיג מעט.
אני בז לתחרותיות, אבל משתתף במירוץ.
המודעות ליכולות שלי להרוויח הרבה במקום אחד לא מניחה לי להרוויח מעט במקום אחר, בו, אולי, אני מעדיף להיות.

אבל איפה זה המקום הזה לעזאזל?

ואולי די כבר להשליך הכל על עבודה?
אבל לא, בעצם, עבודה היא העיקר בחיי כרגע. אני חייב שיהיה לי בה טוב.

ואז גם יהיו לי יותר חברים.

ואז אהיה מאושר.

חחחחח

דפיקות לב

לא קשה לדמיין דברים שעושים לנו דפיקות בלב
אנחנו חולמים על זה
לפעמים מתעוררים מזיעים
לפעמים אנו הורגים, בחלומותינו
לפעמים מגלים שרטוב לנו בתחתונים

התרגלנו לחיות בזוג
ולהאמין
שביטחון ונחמה בזרועותיו של האחר
עדיפים על פני ריגושים
על פני דפיקות לב

אבל האמת היא ש
אלו, עושים לנו טוב
תמיד נרצה להרגיש נאהבים, מיוחדים, חדשים למישהו
והרגשה כזו טמונה בחוויה מקורית, ראשונית
רק חוויה כזו מסוגלת להיכנס פנימה
להיכנס פנימה, פיזית
ולגרום ללב
לדפוק

צדק

יש צדק בגשם
יש צדק בשמש
בכל צבע של השמיים
נמצא טוב ונמצא רע

יש תיאוריה לכל דבר
ועל כל תיאוריה יש ביקורת
אין לזה סוף

החשק לטייל הוא פחד מהיום-יום
והביטחון שבשגרה קורא תיגר על הטיול
איך נדע במה לבחור,
כשיש רק הזדמנות אחת?

כלים שונים מנחים אותי, בעולם הזה –
לקנות בכסף, לנקות בסמרטוט, להיפרד במילים, לאהוב בטבעת
והספק שלי בכולם, כמו אבן לרגליי
קשורה, כבדה ומעכבת

יום אחד אעשה כאן צדק
ואלמד לחיות עם עצמי
בשלום
עם או בלי ביקורת, עם או בלי ספקות
להכל מותר להיות

כמו אותיות
הכל חלקים מפאזל
העיקר שנשלים אחד את השניה
כך הטבע עשה אותנו