הורמונים

נסתרות הן דרכי ההורמונים
רגע הם בעדך, וברגע אחר שוברים הכל
הורסים חוויה יומיומית פשוטה
צובעים בשחור ולבן במכחול

יתושה שעוקצת ללא הבחנה
עושה את מה שאת צריכה ועכשיו
בלי להביט קדימה ואחורה
אין כל היגיון והתמצאות במרחב

אבל זו את
אני לא מתווכח
אני הנפגע
אני הסולח

יש בי אהבה גם כשאין בי תשוקה
לומדים להישען על היסודות
הסבלנות שאנחנו צריכים במיטה
או כשהכל נפלא ואת שוחה בדמעות

אם יש מקום בו הכל מתחבר
לעתים נדירות אני מוצא אותו כאן
והזמן קצר, הוא דוחק לפינה
ובפינה את, ואני נשען

כי כזה אני
ואת לא מתווכחת
לעתים נפגעת
תמיד סולחת

משחקי ידיים

הילד שלי נרדם רק עם משחקי ידיים
פחות מזה הוא לא מוכן
גם לא בעד חופן מזומן

הילד שבי נרדם רק עם משחקי ידיים
פחות מזה איני מוכן
גם לא בעד עירום ועשן

יש שם משהו, בקצה האצבעות
שמתיר לי להרגיש הכל, כמו חיות
אני אוכל ומלכלך, נוגע בפנים
יש לי צורך להרגיש בכל החושים

הילד שלי נרדם רק עם משחקי ידיים
אם אלך הוא יתעורר
חייב מגע שלא עוצר

הילד שבי נרדם רק עם משחקי ידיים
מכור כך למעשה המלוכלך
אם רק הייתי משחק איתך

הייתי מגיש לך את קצות האצבעות
אולי היינו שואגים כמו חיות
אבל את ואני, אנחנו לא פורשים כנפיים
מכינים ארוחה, ולא אוכלים בידיים

בסוף התבגרנו

בסוף התבגרנו
זה קרה בזמן שחשבתי מה אעשה כשאהיה גדול
והנה

כולה שלושים ואחת שנה
ואני אבא שבונה למשפחה בית
לא חלמתי שאהיה כאן
חשבתי שאהיה נזקק הרבה יותר
חשבתי שאהיה אמן, או זמר, נגן, יוצר

היצירה שלי היא הסיפור שלי
היא מה שקורה יום אחר יום בביתי, עם ילדי ואשתי
ויותר מדי זמן – בעבודתי
ומעט מדי – בשנתי

כמה ניסיתי לחייך בחיי, כיוונתי לאנשהו כדי להיות שם
ולאט לאט אני חושב, שכל המטרה היא
לכוון למטרה

ערב טוב

איך נראה הערב שלי, אתה שואל?
ובכן, שני ג׳וינטים, בירה ושקית במבה.
החלק האחרון עוד לפני, אבל ברור לי שאגיע לזה.
ג׳וינט ראשון עישנתי בשש בערב. לפני שיצאתי להורים של אשתי, לעזור להם לפרק ולנקות את הבריכה בבית. היה נחמד.
חזרתי הביתה וזכיתי לראות את האושר הקטן שלי בן השנתיים כמעט. בדיוק התלבש אחרי מקלחת, בדרך למיטה. הוא ישן איתנו בחדר עכשיו, וזה מרגיש טוב וטעות גם יחד. קנינו לו מיטת מעבר, וככה במקום שיישן בה בחדר שלו ואז ייפול או יבוא אלינו בלילה (או אלוהים יודע לאן יילך) – הוא ישן איתנו בחדר. מתעורר לפעמים, קצת מוצצי או מים, עד שלפנות בוקר בדרך כלל כבר מוצא את הרגל שלו על הראש שלי.
ואז גלגלתי ג׳וינט שני, אבל סידרתי את הבית שעה לפני שהגעתי אליו. אישתי כבר באה לסלון מותשת, כועסת על עצמה על חוזר הסבלנות שלה לאפרוח, בזמן שהיא מנסה להרדים אותו.
אני תמיד חושב על משהו שחבר אמר לי פעם, אחרי שסיפרתי לו שנולד לי בן. ״תזכור תמיד שאתה נותן את המקסימום שלך בכל רגע נתון. אין יותר מזה״. ומיד חושב על כמה שאשתי מדהימה ועושה כל שהיא יכולה, וזה עדיין לא נראה לה מספיק.
אמרתי לה שאני יוצא לעשן ואז אחזור להכין לנו קוואקר. כן, שני זקנים.
העישון כמובן שינה לי קצת את הטיים-זון (שזה סבבה), וכך קרה שעבר עוד קצת זמן עד שהכנתי את האוכל. היא נרדמה, והייתי צריך להעיר אותה כדי שתאכל.
היא בשבוע שישי להיריון שני. זה מרגש אותי ומלחיץ לסירוגין. פתאום לנודים שלי יש ריח, והסבלנות הידועה שלי לעתים נעלמת. מה קורה? הורמונים?
ועכשיו הכל די מסודר בבית, והשעה רק עשר וחצי בלילה. נראה לי מושלם לפתוח בירה ושקית במבה.

?

כל עורכת דין צעירה שתפגוש בפייסבוק, בזמן שתחטט קצת בתקווה שהיא לא חזקה בפרטיות, מפרסמת תמונות שלה מטקס הסיום של הלשכה לעריכת דין, לצד תמונות שלה דופקת צ׳ייסרים ביומלדת 28 של חברה הכי טובה שלה באיזה בר תל אביבי.
איך קוראים לה?
זה קל. רשום שם באנגלית וללא שגיאות כתיב.
מי היא?
כנראה הבחורה המושלמת. חזה יפה. חיוך רחב. אוהבת לטייל ולבלות עם חברות. כמובן מוכשרת וחכמה. טובת לב, בהתאם לתמונות שלה עם ילדים אסיאתיים חצי עירומים. הייתה שם גם תמונה שכנראה היא תועדה בה, עם משהן שנראה כמו סיגריה או ג׳וינט. אבל רק אחת ומלפני חמש שנים. מושלמת.
איך החיים של כולם מושלמים ושלך כל כך… ובכן, אתה כותב על זה.

***

קיבלו אותי לתפקיד ניהולי חדש בעבודה. אמנם כבר הייתי ראש צוות בשנה האחרונה, אבל עכשיו זה משהו אחר. דורש להיות יותר מנהל. קצת יותר פוליטיקאי משופשף.
חצי שנה של פינג-פונג ביני לבין הבוס שלי, האם וכמה אני מתאים להוביל את הצוות החדש שיקום. הוא ראה בי מועמד מוביל, אבל כל הזמן חשש לכישוריי הפוליטיים. "בוא נהיה כנים" הוא אמר, "אתה פוליטיקאי גרוע".
אני באמת פוליטיקאי גרוע. אבל לא 100% גרוע. אני מספיק חכם ועם אינטואיציה חדה בשביל לדעת להתנסח. אבל כן, אני אומר את האמת הישירה כמעט תמיד, בקול רם ועם דלת פתוחה. אין אצלי סודות במשרד, ואם יש אז כולם כבר יודעים אותם. את החשש מהיותי מתאים למשרה הבוס שלי פיזר עד המנכ"ל, וכולם בדרך אמרו שהוא כנראה צודק אבל אני עדיין הכי מתאים מההיצע הקיים. התקבלתי. והאמת שאני שמח וקצת מתרגש. פרק חדש נפתח, ועוד אלמד להיות מירי רגב.
כפיים.

***

לא מזמינים אותי לצאת. אני אמנם שותה כל יום כמעט בירה, או מעשן ג'וינט, אבל מעט מאוד פעמים (בודדות בשנה, אם בכלל) שאני מקבל איזה וואטסאפ "מה קורה? מתי נפגשים?".
פה ושם אני רואה תמונות בפייסבוק (כן, שוב הוא) של חברים שלי מהעבודה באיזה מרתון תל-אביב, או משחק של מכבי (אפילו עם חברים שכבר עזבו את העבודה!), או סתם במקום שהוא לא המשרד – ואני לא בטוח שיש לי תמונות כאלו עם מישהו מהם.
אז איך קרה, שאני בן אדם כזה רגיש ופתוח, קצת מצחיק וקצת מלוח, אמיתי וישר (פוליטיקאי גרוע), ועדיין זה לא השם שלי שנזרק לאוויר כשמישהו חושב "עם מי בא לי לשתות בירה הערב?".
אנחנו טועים הרבה בההערכה העצמית שלנו, זה חלק מלהיות בריא לדעתי. אבל כמה טיפולים ומעגלי פסיכודרמה עוד אצטרך לעבור עד שארגיש טוב עם עצמי? ואם כבר הרגשתי ככה, למה זה בא והולך? על מה השאלות?

***

"מה יהיה עם הקנאה? כולם רוצים להיות חופשיים, אבל ממה אלוהים, ממה?". כלומר, גם קנאה היא בסדר, הרבה יגידו. אבל רמת ה"בסדר" שלה נגזרת מהמרחק שנפרש בינה ובין כמה היא מסבכת אותך. אם אתה מקנא באיזה סלב בקולנוע או עורכת דין יפהפיה בפייסבוק – אשרך. לך תאונן או תשתה משהו ותנגן. יעבור. אתה בריא.
אם אתה מקנא בכל אחד שעובד איתך על תכונותיו שלו – זה כבר פחות נעים. זו תחושת נחיתות של "אני רוצה להיות שם, אבל אני פה". זה תקף גם לגבי נסיעה של מישהו לחו"ל, הופעה של מכר על במה, משכורת מנופחת של חבר. וזה באמת הולך ומחריף. וואו, שבוע שעבר קינאתי בחברי הצוות שלי שאירגנו לעצמם רמקולים איכותיים למשרד (גנבו מהחדר ישיבות, כבר לא צריך שם). כלומר, ממש קינאתי. כמעט החלפתי את הרמקולים שלי בשלהם כאילו לא ישימו לב (זה כמו להחליף אופנוע עם אוטובוס). באמת, טוב שלא השטחתי על הריצפה והתחלתי לצעוק "וואא וואאא" ולדפוק עם הידיים. כל כך קינאתי, שאתמול באיזשהו שלב חלפה בראשי מחשבה של "מה זה היה השבוע שקינאתי בו? נו, מה זה היה?" – ובתוכי ידעתי שאני מקווה שלא אזכר, מרוב שחוויית הקנאה עצבנה אותי.
בריא?
מפריע?
מפריע למנוחת השכנים?
לא יודע. אבל אני בטוח שאם אפשר למצוא לזה מינון נכון – אני אהיה שם כדי להתנסות ראשון.

***

פרטיות. מונולוג אחרון.
אכן, הג'וינטים הפכו אותי עצלן לאחרונה. כלומר, לא באופי – ממש לא! אבל ברגע שעישנתי אחד בערב, אין סיכוי שאעשה משהו "חשוב" אחר כך. מקסימום לשטוף כלים או להימרח מול הטלוויזיה. וכל כמה ימים כשאני מסתכל בטעות על ערימת המסמכים, החשבונות ששילמתי והשטויות שיש לי על השולחן בחדר עבודה – אני אומר לעצמי "יאללה, ג'וינט אחד במקום בירה, ואני חוזר לכאן לסדר את הבלגן הזה".
זה לא קורה.
מה שקורה זה, שבזמן שאני מעשן במרפסת, אני פותח את האייפון, מחטט לאיזו עורכת דין שווה בפייסבוק, מתחיל לכתוב מייל לעצמי, נכנס פנימה וממשיך לכתוב את זה במחשב. עובר מלצחוק ולהתגלגל, ללהתרגש קצת ולקלל, מתבלבל וממלמל עד שמתהווה בליל מילים. חלקן מובן יותר וחלק פחות. מתלבט כל שורה מחדש אם להעלות לפייסבוק (תוך הסתרה מקבוצת החברים מהעבודה) או לשמור לעצמי, ומקווה שההתלבטות הזו לא משפיעה לי כל הכתיבה.
הפרטיות שלי חשובה לי, למרות שאני קצת מוחצן וכותב לא מעט בפייסבוק. זה קצת כמו שתמיד אמרתי שמוסד הנישואין הוא המצאה מוזרה, ושהאדם כבעל חיים לא באמת נהנה מחיים מונוגמיים… והנה, אני בזוגיות כבר חצי מהחיים שלי – ואני בן שלושים. כלומר – מה הקשר בין השטויות שיוצאות לי מהפה על אג'נדות וערכים עם אני חי חיים אחרים? תמיד חלמתי להיות מוזיקאי גדול. לכתוב ולשיר, להפיק, להופיע. יש שם קסם שאני מאוהב בו. כמו אלו שנוסיעם מלא לחו"ל, אלה שמרוויחים טוב, אלה שמקנאים אבל סבבה עם זה, אלה שיוצאים לשתות בירה עם חברים מהעבודה, אלא ששוכבים עם עורכות דין מוכשרות וסקסיות. אני מאוהב בכל אלה, אבל אני לא שם.
בריא? לא יודע.
עד שנדע – נכתוב.

שתי ידידות שלי

שתי ידידות שלי מפעם התחתנו לאחרונה. לשתיהן יש חזה גדול והן יפהפיות. לשתי החתונות לא הוזמנתי.
אין מה להיעלב, הרי לא היינו בקשר בערך 14 שנה. מה שמטריד אותי הוא – איך זה קרה? או יותר נכון: כמה הוידאו הסקסי של החתונה שלהן מטריד אותי? למה נדמה לי שהחיים הפייסבוקים של אחרים באמת טובים יותר שלי?
הרי יש לי אישה שאוהבת אותי (חוץ מאמא שלי), יש לי ילד קטן ומדהים שמרגש אותי כשאני מסתכל עליו. יש לי עבודה קצת מעניינת וגמישה ומשכורת מאוד גבוהה. כמעט סיימתי תואר, הרכבים שלנו חדשים ונוחים, אני מנגן על תופים מדי פעם וממש נהנה מזה, והייתי בחו״ל חמש פעמים בשנה האחרונה. לכאורה, הכל.
זה לא דיכאון, וזה לא ריק. זה משהו אחר שמציק הרבה ולא נותן לי פשוט לחיות ולחוות.
אולי האפשרות שאני מעשן ג׳וינט כמעט כל ערב בחודשים האחרונים היא סיבה? אולי זה שאני מתחיל להבין שבעבודה לא אתקדם עוד הרבה? והפחד מעבודה אחרת? אולי הערימות של השטויות הרגילות שמצטברות לי בבית ומחכות שאטפל בהן?
משהו שם לא יושב טוב, והפעם אני גם לא בטוח שציפרלקס, טיפול או נגינה יעבירו את זה. נראה לי שזה יותר פשוט הפעם, ולכן קשה לי לגשת לשם.
אעדכן כשאמצא.

הילד שלנו

הגיע הזמן שאני אקדיש לך את זה.
שאני אומר לך כמה את
את
שבמשך השנים את רק בת זוג
רק אוהבת ודואגת
לא מאתגרת אינטלקטואלית
אבל הכי מאתגרת רגשית
את שמלמדת אותי כמה חם יכול להיות בבית
מחוץ לבתי הקפה המנוכרים שלי
שמסבירה לי כמה חשוב זה חיבוק
לעומת הזמן הקצר שלנו, שתמיד ממהר
ואז הפכנו הורים
אני לא האמנתי שזה קורה, ואפילו חשבתי שלחצת מדי
ואת המתנה הזו אני לא אשכח לך
כי לימדת אותי אהבה מחדש
ואת מראה לי כל יום
כמה חשוב לדאוג ולשמור ולהעריך ולזכור ולשכוח
כדי לפנות מקום לרגע חדש
פעם אמרתי כדי להאמין
היום אני מאמין וכבר לא צריך לומר
את האמא הכי טובה שיכולתי לבקש בשביל
הילד שלנו

יש רגש מסוים שנעלם

יש רגש מסוים שנעלם כשאתה הופך להיות אבא.
למשל, געגוע למשהו בבית ילדות, התרגשות מאיזה שיר. משהו כזה.
אתה הופך להיות אחראי. גם אתה לא אחראי – אתה אחראי. זה משהו מהותי בפנים, בכל פרט בהתנהגות החדשה.
אתה תעשן ג׳וינט ואז תנהג הביתה – למרות שאולי תעשה תאונה ותידפק – רק כי אתה חייב, עמוק בפנים, להיות בבית.
שכה יהיה לי טוב!

אינסטנט

כמה נמאס לכתוב על תרבות השפע והאינסטנט?
הנה הבלחה:

זמני
כמו הטקסט הזה
זמני
כמו האינטרנט שמקיף אותי
זמני
כמו סרט טוב בטלוויזיה
זמני
כמו טיול בארץ רחוקה
זמני
אותי לדבר
על מה שיישאר כאן אחרי ואחרייך:
הנשימות של ילדינו.

העייפות שצברנו תחלוף ותתרוקן
אל זמן אחר
של עוד רגע
קצר ומעניין

הזמן שלנו יתנקז אל מצבה מאבן
או עץ מזרעים ששכחנו בכיס
או זכרון שיחלוף אחר דור
או דף בספר
השעון לא יעצור
האומה לא תעמוד
אולי, הגיע הזמן
להפסיק לספור ולחשב ולתכנן ולמדוד