ככל שהפער מעמיק
בין מה שאני מרגיש
למה שגופי מראה
כך נפגעת בריאותי
מדי פעם
אני מזכיר לעצמי בזמן אמת
שלא להתרגש
מותר לי, כדאי לי
להתעצבן ולקנא ולשנוא ולשקר
אבל אני לא מצליח להשתכנע
שמותר לי לוותר
כמה זה באמת נורא
להיות השכן עם הדשא הצהוב?
כמה רע כבר יכול להיות
הרי להיות בינוני, לא אומר שאגור ברחוב
הפסקתי לעקוב
מתי אני בארץ שלי
מתי אני מחוץ לארץ שלי
אבל לא הפסקתי
לאהוב
להתגעגע
לילד הקטן שלי
גם אם כל חודשיים אפגוש איש זר לגמרי
ובנעלי הבית של המלון אתהלך למשעי
אני עדיין מאוד מאוד אוהב
את הבן שלי
ואת אמא שלו
לשניהם יש קטע משלהם
אפוף מסתורין ושאלות
מלא בתהיות
מה יהיה מחר?
אני אוהב אתכם
אני מאונן הרבה.
כמה הרבה?
ובכן, לא באותה תדירות שאני שותה אלכוהול (כל יום), אבל הרבה לפחות פעמיים בשבוע. קבוע. מאז שאני יודע.
פעם האוננות הייתה שקולה לסקס יבש. מגרה אבל לא אמיתי. רק מגיע למטרה וקצת מתחרט. היום? האוננות היא צורך פיזיולוגי ומנטלי. קצת בשביל לגמור בכיף את היום, וקצת בשביל לברוח לעולם שכולו רטוב ומלא פנטזיות על נשים סקסיות שלעולם לא אשכב איתן.
מישהו כתב פעם בעיתון; אוננות היא כמו לאכול מקדונלדס- אתה נהנה תוך כדי, ואז שואל את עצמך: ״בשביל מה זה היה טוב?״
ובכן, זה לא.
זה לא מרגיש לי טוב.
כל פעם שאני זורק את ילדי האבודים שלעולם לא יוולדו אל כמה קוביות של נייר טואלט, כמו היו שאריות של קקי יום יומי, אני חש חרטה. לא קשה, לא דמעות, אבל חרטה.
ואני לא יודע מה המקור של זה. למה זה כיף לאונן. אולי אני לא יודע כי הכיף הזה מהול בצפייה בפורנו גס מלא בחורות שהיום הן כבר צעירות ממני, ואולי כי אני משתגע בכל פעם מחדש על הרעיון של אורגזמה : כיף וריגוש גופני ונפשי שמתעצמים עד לנקודת שיא שבה הם מתפוגגים כלא היו, משאירים ענן מחשבות מאחוריהן.
היום אני יותר מאונן ופחות מזדיין. ביחס של סקס בודד על כל עשרים הבאות ביד, בערך.
זה נשמע עלוב? ובכן, זה עצוב.
כי הבחורות האלה שאני רואה על המסך, נהנות כאילו זו הפעם השלישית שלהן, הן חסרות אבא ואמא. הן צמאות למגע מיני או תשומת לב או חדירה אגרסיבית או משהו כזה, שעושה להן רטט במקום שבו הסלולרי כבר התייאש.
אני הולך ברחוב ישראלי בקיץ ומפשיט בחורות עם העיניים. ואני יודע שזה לא חריג. הפנטזיה הזו, הפזילה ימינה ושמאלה כאילו סקס מזדמן הוא דבר קיים או לגיטימי. זה סתם. אשליה לא מתוקה, שגם אם הייתה מתממשת – הייתי בורח ממנה כמו מאש.
כשאני גומר, אני בעיקר מצטער.
מצטער בשביל הבחורות שגמרתי עליהן. בשביל בת הזוג שלי שלא יודעת על התדירות הזאת. בשביל הילדים שהפורנו דופק להם את המוח. בשביל הבחורה התמימה שרק רוצה ללבוש גופיה.
בדיוק כמו שעשן הסיגריות רודף אותי, חוסר הביטחון מלווה אותי, המצב הכלכלי לא מיטיב איתי – כך האוננות מיותרת לי. היא משאירה אותי במקום בו אני לא רוצה להיות, אבל אין לי מושג או כח להשאיר אותה מאחורי.
ואני אפילו כבר לא מנסה. סתם נהנה מזה, מיום ליום.
אתם אח ואחות, או בני זוג?
לא פשוט כי כלומר, אם אתם לא זוג.. אז…
הייתי מתחיל איתך. את יודעת, מנסה לדוג.
כן, אני יודע שאני קצת מכוער והרבה נשוי,
פשוט אני אתם יודעים – אני מרגיש קצת שבוי.
זה לא שיש לי בעיה עם מונוגמיה בכלל, או נישואין בפרט,
זה פשוט ממש קשה לחיות 24/7 עם מישהו אחד. כלומר, עם בת. ולא סתם אחת, אלא זו שבחרתי לנצח נצחים, זה שגם אלוהים לא יוציא לי מהתחתונים. זו שקניתי במאה אלף ח״י וזוזים, קיבלתי אישור מההורים ואפילו עשרות אלפי שקלים כדי להזמין מלא משפחה וחברים ולקנות שמלה שכנראה עשוי מזהב ויהלומים ומלא קוקאין וסמים אחרים, אם לשפוט את תג המחיר.
אבל זה לא הכסף, ולא השמלה,
זה תג המחיר של החופש. אני מבקש מחילה.
לא ידעתי שאנחנו יכולים כל כך להתעצבן, על כל התנהגות פשוטה כלפי חוץ – פשוט להתחרפן. ההרגלים והביקורת הפכו אותי מסכן. למה אי אפשר לשטוף כלים מבלי להתעצבן? להפעיל מכונת כביסה על 60 מעלות מבלי להתגונן? לשלוח ילד לגן מבלי שיצטנן? לעשות יותר סקס ופחות לאונן?
הפכנו חכמים מדי, נהיינו ציניים
כל בחורה עם ציצים היא פורנו
כל בחור בלי חולצה הוא סתם
ואין מקום לאמנות יותר בעולם
שבעים שנה של מדינה קטנה
זה עולה בבריאות ויורד בנשימה
ורק החוצה רודפים, חוסכים וטסים
כמה שיותר רחוק – ככה מתרגשים
איך זה שבבית הכל משעמם
מרוקן בשקט בקבוק כמעט שלם
הרי ללא השפעה אני רק עם עצמי
להירדם זה אתגר, אני נלחם למעני
ספרי לי סיפור, איך הייתי פעם ילד
תאמרי לי שאני אבוד, שהייתי פעם ילד
נווד חופשי מלמצוא מנוחה
וכל מי שאבחר תהיה הנכונה
ספרי לי המון על אנשים ברחוב
שקרי לי שלכולם תמיד ממש טוב
אני לא מכיל את העצב בעולם
את יודעת שאין סיפור כיסוי מושלם
איך זה שבבית הכל משעמם
מרוקן בשקט בקבוק כמעט שלם
הרי ללא השפעה אני רק עם עצמי
להירדם זה אתגר, אני נלחם למעני
מדי פעם פוגשים בדרך
אנשים להתאהב בהם
כאלו שמושכים ומושכים
עד שהחבל
ממש נמתח בפנים
לאהבה הזו שקוראת לי פתאום
אני מתייחס יותר מדי
יותר ממה שהיא בכלל מודעת
ובטח יותר משיודעים
אשתי וילדיי
את יפה וחכמה, כמוך טרם פגשתי
אולי מאז הפעם האחרונה שהתאהבתי
ומה את שווה, במקום בו את נמצאת
שהוא לא יותר מחלום
אז חלומות, כן, מה אתם שווים
מקלט לפנטזיות, תשוקות נסתרות, פחדים
אם רק יכולתי לחוות אתכם, עם הידיים והעיניים והלשון
הייתי מסכים, ללכת סתם כך, בלי ציפיות ורעיונות ודמיונות
לישון
איש זקן עקף אותי בתור לקופה. הרגשתי חסר אונים.
למרות שהוא היה נראה אדם טוב, וכאמור – זקן, לא יכולתי שלא לקלל אותו קצת מבפנים.
אם הוא עשה זאת היום, כנראה שעשה כך תמיד. והמחשבה הזו שרפה לי את הפיוז.
רציתי לומר לו את האמת: שמחכים לי בחוץ אישה ותינוק, שאני מאחר לאזכרה של סבא שלי. אבל שתקתי.
אכלתי את עצמי מבפנים ושתית שוקו בשקית.
זה לא שאני רוצה לעזוב
אף אחד לא מבטיח לי ששם יותר טוב
אולי יותר נעים
פחות מלחמות – יותר פרחים
את עושה לי חשק להישאר בקיץ
להעביר איתך את הזמן ולשטוף את העיניים
אבל אין בך הבטחה
לעוד דור או שניים
אהובתי
גדלתי בתוכך כל החיים
אך איך אוכל לדעת
כי מי שמזיז אותך
הוא מהטובים?
זה לא שאני רוצה לעזוב
אבל יש כאן תחושה של אסון קרוב
את מאותתת ימינה, ופונה שמאלה
ומעט מאוד נותר ישר
תני לי מילה, שלא תאכזבי
תאמרי לי באמת שאת שלי
שאין לי מה להפסיד אם אשאר
המוות נמצא
גם במקום אחר
אהובתי
גדלתי בתוכך כל החיים
את לי אמא ואבא,
את זיכרון והווה,
הרבה סיפורים
חשבתי שזה ערב יבש
חשבתי שאני לבד
ועם זה ננצח
כי זה מה יש
ידעתי שלא ארדם
גם סרט או שניים
אולי אתעייף בינתיים
או שאתרגש
ואז ראיתי אותה
עומדת שם למטה
בקומה התחתונה
גנבתי אותה מהעבודה
מכבי 7.9
את לא מושלמת
אבל עושה את העבודה
כמה נחמד למצוא
בירה במקרר
בהפתעה
לא מוצא את האיזון
בין העבודה והלימודים, השגרה והחיים
לא מוצא את האיזון
בין לתת לעצמי, ולתת לאחרים
לא מוצא את האיזון
בין בירה או שתיים לבקבוק יין
לא מוצא את האיזון
בין טיול לחו״ל והתמכרות לעצירות ביניים
אבל אני מחפש
פותח ספרים, רוקד במעגלים, נותן לזרים להוביל אותי
נושם עמוק, נקרע מצחוק, וממשיך הלאה
איתי
לא מוצא את האיזון
בין משפחה וילדים, להופעות וחברים
לא מוצא את האיזון
בין סיגריה ביומיים לקופסה בשעתיים
לא מוצא את האיזון
בין לשמור על החוק ולשמור על עצמי
לא מוצא את האיזון
בין זה לא את – זה אני
אבל אני מחפש
פותח ספרים, רוקד במעגלים, נותן לזרים להוביל אותי
נושם עמוק, נקרע מצחוק, וממשיך הלאה
איתי
ואולי בכלל מצאתי
ורק הכל שמסובב אותי
נותן לי לחשוב
שלא מצאתי