אני אוהב אותה.
אני אוהב אותה?
כי את עצמי איתה, אני דווקא לא תמיד אוהב. מרגיש קצת מטופש.
למה אני מזמן לי אפשרויות אחרות? זו לא סתם פזילה הצידה, זה ממש לרדוף שמלות.
לא בגדתי, וכנראה שלא אבגוד. אבל בתוך כל המונוגמיה הזו די קשה לי לשרוד.
אנחנו כמעט ולא ישנים יחד. אולי פעמיים בחודש. סקס? גם, מעט מאוד.
אתגר אינטלקטואלי – אין. אתגר ריגשי? יש ועוד איך. אני מכור לחום שהיא מספקת, לבית שהיא עוטפת אותי בו. אין מי שדואג לי כמוה, באהבה חסרת תנאים. ועדיין, אני תועה בשדות זרים. מחפש את מה שחסר לי בחיים.
אנחנו עושים ילדים. אחד בדרך, ואני בטוח שיהיו עוד. אבל מה יהיה עם הקנאה? עם האלכוהול והסיגריות והבילויים שלי שמחוץ לנו, שאני צמא להם? לא כמו נרקומן, אלא כמו אחד שאבדה לו הדרך, או שמעולם לא הייתה ממש.
איתה אני לא נרגש, אני מקסימום מרגיש חום ורוגע ואהבה. אני באמת צריך יותר מזה?
ואם לא- לא רוצה לפגוע בה יותר. כי הספקות האלו שאני משדר פוגעות בה כמו הייתי חורץ בפסל, בונה משהו מכוער, בדידות מכוונת.
הדוגמא שלי מהבית היא מזעזעת. לא בית, לא משפחה, לא אהבה. והחיבוק שלה מזכיר לי תמיד מחדש- יש בשביל מה. אפשר להיות יחד ולאהוב, עם התה והכרית והספרים הישנים. לא באמת נחוץ לנו יותר מזה.
אבל אני מחפש.
איני רוצה להשתנות.
איני רוצה להשתנות?
אני רוצה לאהוב אותה בלי להטיל ספקות. לשחרר, להבין שהחיים שלי הם פרקים, והפרק הזה לא ייגמר בקרוב, וזה לא נורא, וזה לא עצוב. זה חלק מהסיפור שלי, ואם וכאשר ייכתב הפרק הבא – זה יהיה בזמן שלו.
לא מזמן הייתי על סף תהום, ושם, על קו פרשת המים יכולתי לעצור ולחשוב באמת – היא היא?
לא מצאתי לי תשובה מלאה, אבל מה שצריך לקרות, כנראה קרה.
אני מאחל לי לקבל אותה כפי שהיא, ולקבל אותי כפי שאני. כך היא מקבלת אותי, זה רק פייר שאקבל אותה כך.
פחות להשתעשע, יותר להקשיב, להיות איתה ולמצוא שקט. הרי החיפוש אחר שלמות הוא מעליב. לא הגיוני.
עד שאגלה מחדש, בפרק הבא, מי אני.

במקלחת חמה
עם עיניים עצומות
זה ככל הנראה הזמן הכי טוב ביום
לראות

כמה פגמים
כמה טעויות
הביקורת שאת שופכת
על אנשים שאת אוהבת

רק להפסיק לרצות להשתנות

במיטה קרה
עם עיניים בתקרה
זה ככל הנראה זמן מצוין להיכנס
לחרדה

אל תדבר עם עצמך
אין כאן מנוחה
והקנאה אוכלת מבפנים
מה אין לך שיש לאחרים

רק להפסיק לרצות להשתנות
רק להפסיק לרצות להשתנות
רק להפסיק לרצות להשתנות

תפיסת זמן מעגלית, לפי עונות השנה
אומרת שאין חדש תחת השמש

אז אפשר לצלול כי כלום לא השתנה
אפשר לצמוח כי אין ברירה

ציפורים עפות דרך הרוח, היא קיימת בכל מקום
זזה ובועטת, היא פאם פאטאל מהפנטת

לעתים נעים ולח, לעתים יבש כל כך
החיים בחרו בי, לעבור דרכם כמו ציפור

למדו אותי לעוף, למדו אותי לשאול פחות
או תנו לי איזה רמז לא לפחד משאלות
כל בחירה נכונה היא ויתור על כל האחרות
אני רוצה לחיות

(אבל ככה זה פשוט לא נוח)

זה נכון שאת יפה
ויש בך משהו משגע
אולי זה טוסיק, או ישבן
שברגש שלי נוגע

ובין עצם לשד, בזמן שאני נרעד
תהיתי שאלות של מונוגמיה
איך אפשר לחיות בזוג לעד
כשמסביב כל העדר מתפרע

וניסיתי לחשב, עוד כמה שנים נהיה זקנים
ונראה כמו אלו בבית אבות, ללא הילדים והנכדים
האם החיבוק שלך הוא מה שאזדקק לו
או שעם עצמי ועם הבקבוק אשאר ואסתדר

אין לי תשובות
ולא מצאתי גם בויקיפדיה
אז החלטתי שלא להחליט
ולהמשיך לאונן

אולי אמצא תשובה
כשאהיה זקן

וכך קרה
שלא משמעם לי:
שנים רבות של זוגיות, שאלות על מונוגמיה, כל יום הוא התלבטות
התאהבות בנשים אחרות, היריון בדרך, צדק וטעות
חברה שמאלצת, נורמות מתממשות, ומעט מאוד מחשבה על עצמי ועל להיות

אין יום שעובר בקלות גדולה, תמיד תהיה איזו שאלה שתבעט לי בביצים
חזרתי לעשן, לא הרבה אבל בטוח, זה רע וזה עושה לי נעים
יש בירה ויש שאכטה, תמיד נוח קצת לברוח, העיקר שנהנים
ובין קונפליקט לקונפליקט, בין רצון לאסון, אני תוהה אם אני
נהנה

כל מה שחשוב בסוף של יום זה
שאני אהנה

הבוקר קצת קשה לי.
אמנם השמש כבר יצאה, והקיץ החשוב לי כל כך – עדיין כאן.
אבל אתמול בערב הסתיימו המפגשים. לא חשבתי שזה יטריד אותי, אלא שיחד איתם יסתיימו אולי גם התקוות לגבייך.
כל כך חכמה ומאתגרת אינטלקטואלית, שנונה וקשובה, לחוצה וחרדה ופנויה לעבוד על זה. יפה וחסרת ביטחון, מודעת, חוקרת, מגזימה ומקצינה ואז סולחת. אפסית קטנה לעתים, אחת שלמה לעתים אחרות.
הפניות ששידרת נטעה בי תקווה שאוכל לגעת בך. למרות הקושי, למרות שזה לא מתאים. רק לבדוק אם זה נכון, והייתי מוכן לשלם מחיר.
עכשיו, פתאום נדמה לי שהמשימה אפילו קשה יותר. להרגיע את המשיכה.
אבל את יודעת, קצת בדומה לרעיון שאני לא יודע לייצר משיכה יש מאין, כך אין לי מושג איך להרגיע משיכה קיימת. אמיתית. לא לדמות שאת – לאדם שאת, ולכל מה שאני לא מכיר בך. לרגעים בהם את חמודה, נשענת. ללחי שלך שבא לי לאכול אותה. וגם לרגעים בהם את נבלה ומעצבנת.
לגוף שלך שאני רוצה לחבק, לטוסיק שלך שאני רוצה לתפוס ולפרק. לתיאטרון רחוב שהיינו ממציאים ביחד. להסתכלות המשותפת שלנו על עצמינו, יודעים שזה יכול לחלוף כלעומת שבא – לשחרר ולהמשיך הלאה לחוויה הבאה. מותר להיפרד.
הלוואי ואהיה איתך יום אחד. אם לא היום, אז בחיים האלה.
יש לי אומץ.
א.

לילך
אני אוהב אותך
זמני ככל שיהיה
ולא מתאים, לא נורא
אני נמשך אלייך
כמו יתוש למנורה
לא יודע שזה ימית אותי
אבל יודע שזה עושה לי טוב
עכשיו
תני לי להתקרב
שחררי, זה לא כואב
זה סתם אסור, ומלא קונפליקט
תני לי לנשק ולומר לך שטעית
ואם מחר תרגישי, שזה לא נכון
אני מבטיח שאהיה האחרון
שיימנע ממך
לומר לי
לצאת לך מהחיים
אבל עד אז, תני לי להיכנס
נאהב ונשכב
כמו שאיש אינו אוהב
אני יודע שזו בעיה, שזה לא הזמן
אבל שנינו כאן
ואני מוכן
לנסות

ככה זה לחיות

אלוהים עבורי
הוא כל מה שקיים, כל מה שמושלם
כל מה שארצה להיות
ולא אהיה לעולם

שני דברים שאני חייב לחתוך, ומייד.
הסיגריות שחזרו אלי ליום-יום,
התחושה שאני יכול לכבוש מישהי אחרת.
פנטזיות, סופן להתממש או להתפוגג,
או להתחלף באחרות,
רק שלא יישארו כמו שהן עכשיו – קשות ומציקות.
זה ממכר, לשבת איתך, יפה ואסורה, מושכת וקלילה, מסובכת ומאתגרת, ולקוות בפנים שתגידי לי ״כן״. אם התקווה תהפוך מציאות, לא אדע להתמודד עם זה.
העשן הזה שנכנס ויוצא, לא הופך אותי מרוצה. רק מרגיע, מענג לרגע, כמו ארוחת מקדונלדס, כמו אוננות. כיף ומיותר באותה נשימה.
התמכרויות – פנו מקום לבחירה חופשית, תנו לי ללכת על קו פרשת המים בהנאה, כשמשמאלי רגש ומימיני היגיון. בלי לפחד מהם, בלי להילחם בינהן.
הרי על קצת ההר יש נוף, אז למה שאסבול כשעיני נשואות לאופק?

לראות ולא לגעת. סיפור חיי.
אני לא בוכה על החלב שנשפך, וזה לא העניין של לקנא בדשא של השכן.
הבוקר היינו יחד בים. עשינו יוגה, כאילו שיש לנו מושג. טבילה קלה במים של אמצע הקיץ, וקצת חפירות של לילה בשעה קצת מוקדמת.
אני מסתכל על העיניים שלך, ורואה דרכן. המילים שלך מקבלות את כל המשמעות שלהן כשאת משחררת אותן אליי. ואני תוהה, אם את מרגישה ככה איתי. ואני תוהה, אם זה חוקי.
כי אהובתי בהריון, ואנחנו כבר שנים הולכים יחד, לא יודע לאן, אבל ממשיך ללכת. מסתכל לימין ולשמאל כל עוד אני יכול. וככל שאני לומד להסתכל ישר ולהנות מהאופק, כך אני מגלה אופק בעיניים שלך. עיניים של מישהי אחרת. וזה כל כך לא רציונאלי, וזה כל כך לא הזמן לפי כל המוסר החברתי והשיט הזה. והכי הזוי – שאני לא סובל מזה. אני דווקא נהנה. הקונפליקט הזה, המשחק בין ים-יבשה, בין קרוב-רחוק, בין לראות רק לא לגעת – הוא המשחק שלי.
אולי עוד יהיו לי ביצים להסתכל על העיניים האלו שלך, ולומר לך – אני אוהב אותך, היום. לא צריך להכיר אותך יותר מדי בשביל להרגיש משיכה בכל רמ"ח איבריי. כיף לי איתי כשאני איתך, ודי.
נכון שאולי לא אעשה את זה, ונכון שאם אעשה אולי כלום לא ייצא. אבל המילה הזו תיאמר, והיא לא סתם.
אגב, אחרי 8 שנים מאז שעזבה אותי אפרת לטובת החבר הבנזונה שלנו, ואפילו אחרי שהתחתנו – היום שמעתי שנפרדו. מעניין לי ת'תחת.
אנחנו בני אדם.
יצורים תבוניים, מלאי שכל ורגש וקונפליקטים.
מותר לחשוב, מותר להרגיש, כמו ים. כמו יוגה. בלי לדעת באמת איך עושים את זה, בלי לחשוב בכלל איך אנחנו נראים. לשחרר, למתוח שרירים, להרפות. נשימות עמוקות. קרבה לא פיזית ביננו, מתמלא התרגשות כשעולה במדרגות. יודע שתהיי שם, וקצת מקווה שלא – שיהיה לי קל יותר.
שיזדיינו הגלים, האנשים, החול.
אנחנו בים. אני הולך להסתכל לך בעיניים ולצלול.