כמה שאני אוהב אותך
לא סותר
שאיני יכול לאהוב אחרת

עם כל האהבה שבעולם
איך ניתן להאשים
אנשים שמתאהבים

מאהב הוא לעולם
לא זה
שבחרת בו

רק שלא נהיה זקנים עריריים
אני חושב
רק שלא נתבודד

עם השאלה הזו עוד אצטרך להתמודד
רק שנחיה להנות
מול שאלות כאלו,
ואחרות

להקה קטנה, עושים מוזיקה ביחד
הם יכולים להסתכל אחד על השני, לסמן, לאותת, לתאם
לא חייבים ממש מנהיג, גם אם יש מישהו דומיננטי

להקה גדולה, יכולה לעבוד ביחד
מפיק יכול לעזור, להוביל, לתאם, להשפיע
הוא לא ישנה את המוזיקה שלהם, אבל הוא יתמוך
והם יישענו עליו

תזמורת, מנגנת יחד
הם זקוקים למעבדים, מפיקים ומנצח
יש שכבה של הנהלה שמפקחת ומובילה
בקונצרטים, הם יישבו רחוק, אולי בכלל לא יהיו
אבל בלעדיהם – התזמורת לא תתקיים

בקומונה יש הידברות, במושב יש וועד
בעיר יש עירייה, ובמדינה יש ממשלה
לכל קבוצה יש מנהיגים
ככל שהיא גדלה – כך הם מתרחקים
וכשמנהיג של קבוצה הוא לא באמת חלק ממנה
איך חבריה יסתכלו אחד לשני בעיניים
איך הם יעבדו יחד, איך ינגנו

וכשהקבוצה גדולה כל כך, אולי המנהיג בכלל מנהיג קבוצה קטנה יותר
כזו שקרובה אליו
שם אין חברים, ולא מסתכלים בעיניים,
אבל מנגנים את אותו שיר

לא ברור לי אם אני רוצה להיות חלק מהקבוצה הזו,
או לחפש אחת קטנה יותר

לא בן שלושים, רק כמעט
וכל כל הרבה פספסתי בחיים
עשיתי בעיקר דברים קטנים
שלא הביאו אותי לשום מקום

לעתים יש לי ספק באהבה שלנו,
כמו אגואיסט מניאק חי בסרט
חשבתי שתהיה לי אישה קטנה ויפה,
דעתנית ומשכילה, אחת שמדברת ועושה ופועלת ומנסה

חשבתי שתהיה תקופה בה אני סטודנט
חלמתי כל חיי על קצת מסיבות טבע, או מסיבות בכלל
במקום זה רק דיבוריפ ודיבורים
בינתיים משרה מלאה, ותואר ראשון שנמשך שש שנים באוניברסיטה הפתוחה
ונסיונות כושלים ומעטים
לעשות דברים שעושים לי נעים
כמו היו פיצוי על שלא לקחתי אף אחד מהם
עד הסוף

פיתחתי רגש קנאה חזק
כמעט בכל מה שזז
אני לא ממש מנגן
ולא ממש מעשן
ולא ממש מזיין
ולא ממש סטודנט
ולא ממש קרייריסט
ולא ממש בחבר׳ה
ולא ממש מתנדב
ולא ממש משפחתי

רק עושה הכל
קצת ומעט ולאט
והחיים עוברים

מה שקורה לי זה אמיתי.
מה שקורה לנו הרי קורה בתוך המוח.

אין מציאות מעבר למחשבה.
וזו, הארורה, יכולה לשלוט בקצב דפיקות הלב,
בתחושת בחילה, ביכולת לעבד כדור, בתזמון השינה.
והחלק הכי נורא – זה כמו לשחק "ים-יבשה".

אתה לגמרי יכול להיות רגע אחד פה, רגע אחד שם. בהינד אפעף. בקשירת קשר מוחי קטן.
אתה יכול להיות נורמלי, לעבוד בחברת הייטק, להיות בהריון או לבנות בית.
או ש
אתה יכול להסתכל על פרטים קטנים בחלל, ולתהות מדוע, ולנתח את הנשימות שלך כאילו הן טעות. מקרה.

בו-זמניות היא האשמה הגדולה, לדעתי, בפירוק הפאזל שנקרא המוח שלי.
כל הלשוניות הפתוחות בדפדפן על המסך. כל הטלפוניה הזו בזמן הנהיגה. כל הפרסומות האלו באמצע העיתון. כל העבודה הזו והכסף הזה באמצע היום.

ואם הוא מתפרק – איזה כדור בדיוק ישאיר אותו שלם?
ואם הוא מתפרק – למי צריך להודיע?
הפסיכולוג המתמחה שלי? אחותי המשוגעת? אשתי ההריונית?
לו רק לא ידעתי שזה אפשרי להשתגע.

רק משהו קטן ומוכר יכול לפקס אותי, להעסיק את המוח במשהו אחר, שאסבול פחות, שלא ארגיש את הבלבול. ובזמן הזה, כשאני פאסיבי, זה כמו פלסטר – אבל זו לא תרופה.

אני אוהב לחיות. אני זוכר שאני אוהב לחיות, אבל ברגעים קצרים וחדים, כמו ים-יבשה, אני מבין-לא-מבין למה אנחנו חיים.

זה לא מטריד אותי בין לבין – זה מטריד אותי רק כשאני שם. לא כי אעשה עם זה משהו. להפך, דווקא כי אני לא עושה עם זה כלום, ואני מפחד להיתקע.

הכי מפחד בעולם.

שקיעות עושות עצב
קלישאתי ככל שזה יישמע – ככה זה נכון
אולי זה כי כואבת לי הבטן עכשיו
ואולי זה כי התחלתי לקחת כדורים נגד דיכאון

וכשהלילה מגיע, דווקא נעים לי להיות
לא לעשות כלום, רק לחכות
קצת לנגן, קצת לשתות ולעשן
עוד טיפה ואני ישן

זריחות עושות לי טוב
מתעורר לפני השמש – מקיץ אל העולם
אנרגיות מצטברות כמו נמלים חרוצות
שמתחילות ללכת, סתם ללכת, כמו כולם

ובלילה שאחזור, את תהיי כבר בבית
נתעייף ביחד מול הטלוויזיה
ובין בחילה לבחילה, את תתקפלי כמו אבן
ואני אתרגש, כי מתבשל לך תינוק בבטן

עכשיו אני חווה רגע של רגיעה

בלתי אפשרי להסביר את החרדה שהתחוללה כאן לפני רגע

זו לא מניה-דיפרסיה

זה או דיכאון, או חרדות שבאות והולכות כמו נוסעים ברכבת

מורידות את המוטיבציה לאפס

גורמות לראש לרצות לומר לגוף, לך לך

ואיני יודע אם אני משכנע את עצמי שאיני אובדני, בשבילי, או לא בשבילי

כי עכשיו, כרגע, כשהחרדה הלכה ועד שתבוא אחרת

אני מרגיש טוב

ומעניין אותי במיוחד, ממש קריטי לי לדעת

אם זה עניין ביולוגי, כימי, משהו בין שני קולטנים במוח שניתן לטפל בו

והאם כדאי לטפל בו

והאם זה טיפול תרופתי או פסיכולוגי (הרי לכזה אני הולך כבר כמה חודשים)

או שמא זה לחץ רגשי ונפשי שמתגבר וגורם לראשי להיות טרוד

עמוס מחשבות שליליות ומיותרות עד אין קץ

כל כך כבד, שאפילו השינה לא תעזור

רק הבוקר התעוררתי בחמש וחצי, שעתיים לפני השעון

ולא הצלחתי לחזור לישון

נכון, זה אולי קשור להריון

או לאחותי ואבא שלי, שמעמיסים עלי מטענים כמו הייתי ספינה

מתעלמים מהרעיון שגם ספינות שוקעות לעתים

ומזג האוויר כאן אינו יציב

***

הולך לאכול בננה

If you don't want her to change, don't bother her to be.

צביעות
כי אין דרך אחרת
כשהכל הופך קשה
גם אנשים הופכים קשים

לעזאזל הפציפיזם
הוא נעלם כשנלחמים
כולנו חברים הכי טובים
כשאנחנו שבעים

אני אשתה עוד יין
רק כי אני יכול
כי אני לא יודע להיות חופשי
בלי שהלב שלי ידפוק

חזק, תעזבי
אין מילה בעברית
זה כאילו לא עשיתי כלום
אבל בזבזתי את הזמן
כמו נרקומן

את כל היום יושבת מול המחשב
מתכננת מהלכים
מתכנתת תכניות
כמו הפונקציות שאת כותבת
ככה את חושבת
שניתן לערוך מניפולציות על בני אנוש

אצלי, זה לא עובד כך
כאן יש צורך אמיתי בלפתוח את הפה ולדבר
לא אבין מה את רוצה ממני
רק כי לחצת על הכפתור

דברי עכשיו, ילדה, אני שומע
ולא איכפת כמה את מנסה להתבגר
זה מביא לי את הסעיף
כשאת מנסה לשטות במישהו אחר

די, ביץ'
die