לוקח ללב מילים, אפילו כאלה זמניות במיוחד

מרגיש אשם, כמו לוקח אחריות על כל אחד

מבין שמיותר, הזמן שמתבזבז על יחסים שטחיים

מצטער במיוחד על הרגעים בהם אני עסוק בקנאה

מחכה ליום בו אחזור לחיות בשלום עם עצמי

מעדיף שירכלו עלי, מאשר שיוותרו עלי

מוח ואצבעות
זה כל מה שנחוץ כדי לטעות
לחשוב שאפשר
להתחבר מבלי לדבר

אורגזמה, סיגריה, גיטרה,
לזה היייתי מוסיף אולי תופים.
אבל חוץ מאלו, מהאהבה שיש לי בבית,
לא צריך יותר כלום.

זה עניין ביולוגי,
שמספק אותי במועט, או הרבה
תלוי כמה מים שתיתי בדרך
והיא קצרה וארוכה
כמו תולעת.

קר לי,
אני הולך לישון.

פיקציה.

רוב הזמן אני עסוק
בשאלות קיומיות
זה מבזבז לי את הזמן
להתקיים

עם ספר בידיים
אני יוצא להפסקה
ומזדהה עם כל דמות
כמו מראה

לא יכול להיות שהכל סביבי
כמה רגיש, ככה קשה יותר
לפתוח פה, לשחרר

פתקים נופלים כמו עלים מעצים
אני לומד לזהות חרדות
זה לא עוזר יותר
להיות או לא

זכרונות
הם מוכיחים לי שאפשר אחרת
שהיא עוד שם, מאחורי העור
מתחת לבשר

אני עוד אחזור אלייך, יקירתי
לא יודע איפה, רק יודע שאת שם
איש על אי אינו מכיר
אישיותי

כמו הגלים
אני אף פעם לא עוצר
לו רק היה מקום
אליו הייתי חותר

הבית שלנו נמצא
איפה שאת מבקשת
והחופש שאני מחפש
מסתתר מאחורי הדלת

כלום לא צריך להשתנות כאן
אני יודע
רק הלוואי וכמו הים
לפעמים הייתי רוגע

הוא יושב מול מסך מחשב מרצד כמעט עשר שעות ביממה. בעצם שני מסכים. זו חברת סטארטאפ, אחרי הכל. חלון אחד קטן מאחורי, משקיף לחצר פנימית מוקפת קירות אפורים. אין לתאר אווירה את הקרירות שם, גם לא בימים החמים של תל אביב.

מהכיסא המסתובב אפשר להושיט יד למקלדת, לטלפון, לכוס תה. הוא מעדיף להושיט קצת זמן, כמה דקות, למקום בו הוא רוצה להיות. המרחק לשם לא נמדד במטרים, וגם לא בזמן. הוא נמדד ביחידות לא מוכרות שמבטאות את הפער בין הרצוי והמצוי שבחיים. פער כזה שלא קשור בכלל למי שאתם או לכמה אתם משקיעים בעצמיכם, במשפחה או בעבודה, אלא לכמה שאתם חיים בשלום עם עצמיכם. רוב האנשים מרגישים את המדידה הזו במלוא הדרה בשעת יקיצה, ואז בטח יושב לו איזה איש קטן שם למעלה ורושם ביומן, ציון, לא במספרים.

שתי ידיים מחזיקות את הראש, עיניים נעצמות לרגע, והרבה תשוקה לחופש מתפרצת אל הרגע הזה. קצת יותר ממה שהוא יכול להכיל באמצע יום עבודה. הוא חושב על הטיול הבא שיתחיל במטוס ליד חנויות מסחריות ויסתיים במטוס ליד חנויות מסחריות, וכמה שהיה רוצה שאלו יתחילו ברגל; הוא חושב על בית-הקפה-החברתי שחלם תמיד להקים, וכמה היה רוצה כבר לתת במה לקהילות שונות להתבטא בתוך המרחב הציבורי הדומיננטי ששולט פה; הוא חושב על הבית שהוא וחברתו מתכננים לבנות במושב, וכמה היה רוצה שהמושב הקטן יהיה אפילו יותר קטן, כדי להמשיך לטפח סולידריות. וכל זה קורה בזמן שהוא אמור לייצא נתונים לתוך ומתוך בסיס נתונים חסרי משמעות. כן, ככה זה מרגיש בסטארטאפ – בלגן גדול והרבה מאוד כסף. המון. מספיק כדי להשאיר אותו שם, לפתח אימפוטנציה ולחלום בהקיץ.

אבל חלומות זה טוב, לא? הרי עדיף לחלום ולחתור להגשמה מאשר להגשים ולא לדעת את מה. ובאשר לתשובה לשאלה זו הוא עדיין מתחבט. כשאירנה מהפיתוח באה לשאול אותו כמה נתונים זרמו אליהם אתמול – אולי השאלה היחידה ששואלים אותו כל יום, כל היום – ואז הוסיפה שהיא נוסעת עוד מעט ללקוח בבוסטון וחוזרת שבוע הבא, לא נותר לו אלא לקנא. והקנאה הזו שוב מוציאה את המיץ מהבקבוק עם התווית: "שלום?".
לו שם לבחור. בעבודה הם קוראים לו…

אין לי המשך לזה.

מותר האדם
כי יש דברים שלא מתווכחים איתם
אבל אני לא מבין
למה להרוס כל דבר בו נוגעים

אני רוצה מאוד מאוד
לעשות משהו משמעותי
מה שהוא שנוגע באנשים

כי בכל טיסה מעל הים, אני מביט בזוהר המשתקף
ותוהה איך התרחקנו כל כך
מהציפורים

מותר האדם?
טוב לנו בג'ונגל של בטון?
לא.
אנחנו לא עושים את הדברים כדי שיהיה טוב
הם נעשים מעצמם
כדי שיהיה
עוד ועוד, יותר ויותר

אנושות היא גידול מתפשט על פני הכוכב
ומותר האדם רק בגלל תבונתו
שהופכת אותו לטיפש

הרי מה טוב כל כך בלהתרבות ולהכחיד
אם אתה לא מאושר יותר
משהיית בעבר?

אני לא יודע איך אני נראה. אני יודע איך אני נשמע לעצמי: כמו מקל עץ בידיו של ילד הבוחן את שריריו משני צדי המקל, והצליל המעודד של סיבי העץ נחלצים זה מעזרתו של זה. ככה אני נשמע לי.
חולה רוח.
אני מסתכל על נשים ברחוב או בכיתה ותוהה מה מקומי: חולה, סוטה, נורמלי? האם אני מסתכל על טוסיק קטן שעושה לי את זה כי אף פעם לא היה לי כזה, או כי זה באמת סקסי? ומה זה סקסי אם לא עניין מסריח חברתי או נגזרת של יותר מדי פורנו בחיי?
היא טיפשה מדי? אני חכם מדי? ומה אם אני אוסף של תכונות טובות אבל קצת מכוער מדי? נדמה לי שאם הייתי חיה בטבע הייתי שורד הרבה, אבל לבד.
פעם אחר פעם, יום אחר יום, אני תוהה מה מקומי: על הרצף הזה שבין להאמין בערכים מסוימים ולרדוף תכונות מושכות לבין לחיות אותם ערכים ולהשיג אותן תכונות. אני לא חושב שאי פעם הגעתי למקומות בהם אני רוצה להישאר (להוציא טיולים בארץ או בעולם, אך טיולים מטבעם אינם אובייקטיביים למחשבה זו שכן הם תמיד מהנים ובלתי מספקים).
היא לא יפה מספיק בשבילי? אולי אני מכוער מדי ולכן נגזרה עלי מציאות כזו? ואולי – וזו גם דעתי הדומיננטית באשר לבעיותיי – הכל באשמת הוריי. אבא שלי שהוריד לי את הבטחון לרמה מזעזעת של… לא יודע אפילו איך לקרוא לזה. רצפה. שלולית. יריקה של איש מקרי ברחוב. שם השארתי את התחושה שאני שווה משהו. וזה לא שאני לא יודע שאני שווה משהו. אני יודע. פשוט איני יודע עוד מה, או מעצבן מכך: איני יודע איך לחלץ את זה מעצמי.
אז אני עסוק בלכעוס עלי ועל העולם.
יותר כיף לשתות קצת ולתת לאלכוהול לעבוד כמה שעות ביממה, לשחרר איזה קפיץ שחוזר להימתח לאיטו בלילה, כשאני ישן, ומתעורר לעוד בוקר מתוח. תוסיף לזה סיגריה ומוזיקה שאני אוהב בוקעת מרמקולים איכותיים – והנה, זה עובד. כמו מכשיר אלקטרוני שהסוללות שלו מרוקנות תמיד, והוא פועל על ארבעה אחוז אחרונים. תמיד.
מחפש מוצא לברוח מהעבודה, מחפש מוצא מהזוגיות, מחפש מוצא מהבית שנבנה או הדירה שנקנה, או הבחירה במה שאעסוק בו ואם בכלל עלי לעסוק במשהו או שמותר לי להיות מובטל, לפי הגדרות חברתיות מסוימות. ומה רע אם הייתי מגדל את הצמחים שלי בעצמי ואת החיות שלי בעצמי ומכין לעצמי את מזונותיי? איך הייתי הולך לטייל בעולם שאני כל כך כמה אליו?
הזמן שלי כל כך קצר כאן ואני רק עסוק בי בי בי, אני אני אני, כמה שאני חופר פנימה ככה קשה לי לראות את האור מבצבץ למעלה. את השמיים שנמצאים מחוץ לבור הזה.
לא דכאון, לא מודאג מזה. רק רוצה לעשות עם הזמן שלי דברים מהנים יותר.

מצפה בקוצר רוח מקפיא
לרגע בו אמצא את הגשר
בין אני לבין מה שאיני
ורוצה להיות

טיילתי בין חופים רבים
בקייצים ובחורפים
חיפשתי את הגשר, ממנו אוכל להביט מטה
ולזהות את העמודים הגולשים אל תוך המים

אלו העמודים שלי
אני כותב אותם כבר שנים
וכמו לא יודע לקרוא
אני נשאר על החוף

את איתי כי את אוהבת
ואני אוהב את כל מה שסביבך
אבל הבניינים שלך הם לא
העצים שלי

הגחמות, התשוקות, הדשא של השכן
כל אלו לעולם לא יסופקו
ואת, דווקא את שמסתפקת במועט
לא מוצאת עניין בהרפתקאות

אם רק אוכל להניח לצדי
את התכונות שרציתי לגלות, ושאיני
אולי אמצא מנוחה ושלום
עם עצמי

אלו העמודים שלי
אני כותב אותם כבר שנים
וכמו לא יודע לקרוא
אני נשאר על החוף

דברים רבים מעניינים אותי
היסטוריה ופיזיקה
חלל ויחסים בינלאומיים
בנייה ירוקה ומוזיקה

אלי יכולתי להיות
מדריך טיולים וצלם טבע

ואנ אסתפק בחזרה מדי פעם הביתה
ישיבה מול התופים
אוננות

לקום בבוקר וללכת לעבוד בשביל משהו לא ברור
להרוויח המון כסף
ולבזבז את רובו

לבנות בית בסוף
ולשלם משכנתא קטנה

ולא לדעת לעולם אם יכול לחיות את חייך אחרת,
עם תעסוקה אחרת, ותחביבים שימריאו שחקים
אולי אפילו משפחה אחרת, או חברים קצת שונים

פשוט לא לדעת

העניין הוא, שגם אם אנחנו חיים בגלגולים
אנחנו לא יודעים
וגם אם הזמן קצר והמלאכה מרובה
יש תכונות קשות, שלא נותנות לנו

פשוט להיות