היום

פי מליון יותר קשה מאתמול

שהיה

פי מליון יותר קשה משלשום

ובסדרה הזו

עוד כמה פרקים

ומרוב עור פיל

לא תישאר נשמה

רק גוף

וגופה

אני אוהב את הבית

ושונא את הארץ

יש כאן מלך, אין פה נוף

אין על מי לסמוך

תאוות בצע וירידה לטימיון

איטית ובטוחה

זה לא כעס עצמי כמו שזה

כעס כללי

וקונפליקט עצום

להסתיר מהילדים

כמעט חצי חיים

או יותר או פחות, אין לדעת

הייתי לוקח את כולנו ועוזב

למקום עם אקלים יותר נעים

עם קרקע פוריה

להעמיק שורשים

לתת ביטחון והבטחות

לשוויון הזדמנויות

עם כל הקושי שבדבר

צריך להיחלץ מן המדבר

למצוא מקווה מים

יפה כמו שאני

לא פחות, לא יותר

יש לי אהבות נכנסות

ומי שלא – שלא יוותר

 

אשתדל לקבל

את בחירותיי, ואת אלו שלא

אעשה מאמץ קבוע

לא להישבר, השראה לעורר

אין אני אחר

 

גם בשארית כוחותיי אצא לנשום אוויר

את הנפש מהגוף לא אסתיר

ועל העצב שקיים בעולם

אפגין, אתווכח

לעתים אשקע

אם בנפש, אם בגוף

העיקר שאחזור

לצוף

כשתגדל
אם תשאל אותי
אבא, למה אתה מעשן גראס כל הזמן?
אני מקווה שתהיה לי תשובה טובה
האמת, כל תשובה היא לפעמים טובה
רק שלא בטוח שאדע לענות אותה
אם תשאל אותי
אבא, למה אתה נעלם לארץ אחרת מדי פעם?
אומר לך שזו העבודה שלי
והאמת היא, ולא אסתיר אותה
שזו בחירה שלי
*
אני מנסה בכל כוחי לשמור על איזון
בכל כך הרבה תחומים
ובכלל זה גם לשחרר, לעתים
כדי לשמור על לחצים תקינים
כדי שאדע להאיץ בעליה, להאט בסיבוב
לאהוב קרוביי
להיות אהוב עליהם
ועליי
*
כשתגדל, אמשיך לחבק אותך בכל דרך
לחזק אותך
לתת לך ביטחון וכתף
ללמד אותך ערך
וללמוד ממך
כי אנחנו כמו אוסף של גלגלי שיניים
מפעילים איזה שעון, או מכונה אחרת
אין גלגל אחד חשוב מאחר
זה מאתגר, לעתים נמאס אפילו
אך תמיד כדאי, וכך אמשיך לנסות
להתחבר

פרולוג

בדצמבר 2009 היינו בפאי. נכון לאז – חור קטן בצפון-צפון תאילנד, איפה ששוכרים קטנוע וקסדה ומטיילים בכבישים בג׳ונגל בצד הלא נכון של הכביש.
בלי להתכוון, ייצא שבדיוק-בדיוק עשר שנים מאוחר יותר, אבוא לבקר.
בזמן שעבר, הספקתי להירשם ללימודי סאונד (4שנים) במכללה שכבר נסגרה, לעשות תואר ראשון בשמונה שנים בלבד, להקים עסק לסגור אותו, להתמסד, להינשא, להתקרייר, להתהאבא, להתמשכן, להילחץ, להיוועץ, להתנסות בתכניות לעדכן ולהתקדם, והנה הזדמנות אחת להגיע לאותו חור קטן בצפון תאילנד, איפה שהכל התחיל.
בום. מה יקרה? אני חושב שב 2009 בכלל לא היה אייפון. היינו משלמים לאינטרנט-קפה (מושג זמני במיוחד; כמעט ונכחד).
פתוח לשמוע מה יהיה למקום כזה להציע לסבא׳לה.

I am here.
I cannot be in multiple places.
What is the point?

אפילוג

מה שקרה לי בפאי זה שחייכתי יותר מדי. לאו דווקא כי עשיתי משהו כיף או מצחיק כל העת, אלא כי זה המקום. אנשים מחייכים, ודאי שתיירים.
העולם הענק שלנו הולך וקטן: מקומות בתוליים מעל פני המים כמעט ואינם זרים לאדם. עם ההתקרבות וההצטמצמות, באים גם מחלות ורגשות כמו קנאה וחמדנות. חכם יהיה להכיר באופיו המשתנה תדיר של העולם והאנשים שעליו, לקבל, להיערך.
איני רוצה להיות עצוב שכסף מניע גם את האנשים בחורים הנידחים ביותר, וגם לא להיות עצוב שעזבתי את פאי ומי יודע אם ומתי אחזור. יש כוחות גדולים ומורכבים שמניעים את האנשים. לצד מאבק חשוב במעטי העשירים שאוחזים בהגה, חשוב לא פחות יהיה ללמוד באמת לשמוח בחלקי, להיות חזק, לאמץ את הפחד אך לבנות ביטחון.
אה, ולתרגל יוגה וקשיבות.

אני מוותר ואוהב את זה
לא מתקרבן
נותן לבן
את כל כולי

המחיר הוא גבוה
ולרוב אינו ברור
הסיפור
שאנחנו כותבים

אני יושב במרפסת הבית שבניתי. לקראת חצות, אני מעשן ג׳וינט ומאזין למוזיקה מעולה שאיני מכיר. היא בוקעת מהרמקולים שבקיר. אני צולל.

מולי חולק הנוף הלילי את מראהו עם הים התיכון, אורות גוש דן המהבהבים, והרי השומרון מולי. כמה מסגדים זורחים פה ושם.

זה הבית שאנחנו הצלחנו להקים. ובחדר לידינו ישנים עכשיו שני מלאכים. מנמנים כל הדרך אל הזריחה. איזה אתגר ואיזה תוכן זה ילדים. כאילו לפניהם כלום לא היה קשה באמת, וכאילו בלעדיהם לכלום לא תהיה משמעות באמת. כל אחד הוא הזיכרון שלנו, וכל אחד ייצר זיכרון שאולי יוריש לאחר. ובתוחלת של כדור הארץ, מה יישאר מאיתנו בסוף אם לא, לכל היותר, זכרון?

״אנחנו ברי מזל״ הוא אמר, ״כמו שאנחנו כאן, יכולנו גם לא להיות״. אני מהנהן, תופס את המטר והולך למדוד אם יש לי מקום לרהיט המטופש הזה שהזמנתי עכשיו באתר של ״כתר״.

נגמר הפלייליסט, הולך לישון.

(לומר) ״לא״ זו לא אפשרות
שומר אנרגיות בצד כדי להבין
איך כדאי לשרוד את המסע, בטעות
פחות להיעלם אל בין הצללים

כבר הוצאנו את כל האוויר מהכדור
המשחק נגמר, הדשא נשחק
השחקנים עזבו, שתי הקבוצות הפסידו
השאירו מאחור ענן אבק

אני עבד חדש
שיכול לתת פחות ולקבל פחות
ובוחר להתמכר

ואתה ילד טהור
יכול לבחור

אם לחלום בגדול או להגשים בקטן
אם לישון טוב בלילות או תמיד להיות בזמן
לקנות מזון מוכן או לטפח שורשים
ואיזה נוף להראות לילדיך היפים

עוד מעט, קמטים יעטרו את פנייך
אם תרצי ואם לא

הרעיון שהתשובה להכל היא – איזון
מוציאה אותי מאיזון
לא ייתכן שהדרך הנכונה היא תמיד
להיות בין טוב ורע, עבד וחופשי, עשיר ועני
אבא ורווק, חלש וחזק, טיפש או חכם, מרתק או סתם
תן לי סימן – להיות אני

ואני לא יכול לדעת אם הפורנו הזה דופק לי את המוח
עוד לא מצאתי פסיכולוגית שרואה את זה בכל הכח

אנחנו חייים לצאת מהקופסה
של הישרדות קשה, של עבדות חדשה
כי מסביב העולם נוהג בתמימות
ומה עדיף: לשרוד יותר, או להנות ולמות?

***

אפילוג (או: למען הסר ספק)

אני נהנה מהחיים. הם פשוט יותר מדי בשבילי כדי שאירגע. זה ייקח זמן, בסוף אקלוט פחות, וארגע. כי אפשר להירגע. כלום לא באמת בשליטה.

אומרים שהתוצאה אינה משמעותית כמו הדרך.

בייבי שלי, אנחנו נכנסים היום לבית שבנינו. כל התנאים, האתגרים, הרצונות והוויתורים לא ישנו את העובדה הפשוטה הזו, שזה בית.

הלוואי ונלמד ונאהב ונפנק את הבית הזה בחיים, עם עליות וירידות דמעות וחיוכים; שהילדים שלנו יחוו ויזכרו רגעים קצרים וארוכים, ממש בקירות האלו, שכל כך התאמצנו להרים… (ואם לא תמיד בידיים שלנו, אז בעקיפין).

אנחנו רק בני שלושים וקצת, ועם בנינו האהובים שלנו, וזה מרגיש לי קצת כמו איזו נקודת שיא בחיים. אולי אני נסחף, ואולי פשוט אין נקודת שיא כזאת. אולי אין משמעות נשגבת או מטרה לסמן ולפגוע. יש רק דרך, רצופת משמעויות שאנחנו מעניקים לה.

הלוואי ונמשיך, ונדע להעניק.

הלוואי שהדרך תימשך כמה שרק נרצה.

ושיהיו לנו בריאות והצלחה, אהבה, הומור ואמת, בבית שלנו.