כן,
זה כדור שלג
כשאני קצת לא מצליח בעבודה, ולא מרגיש בנוח מאלף ואחת סיבות לצאת ולדבר עם מישהו (הבוס שלי, למשל) – זה מתכון לאסון
מכאן זה רק ילך ויחמיר
אני לא ארגיש בנוח, ואז אשאר בחדר, ואז לא אצליח לעבוד (כי קשה לי החומר, ואין לי משימות ברורות או מישהו ללמוד ממנו), ואז יעבור יום שלם בלי שאוציא את הראש מהחלון או שאדע מה קורה בעולם החיצון
וחבל, כי החרדות האלו מטפחות את עצמן. הן הרי יש מאין. מקורן במעמקי ראשי שעסוק בעצמו במקום פשוט לתת לפה לדבר, שהלשון תשחרר, ובמקום שאהיה עם הפנים לאחר. אבל זה לא פשוט.
והקשר עם אחותי לא ממש קיים, והשגיאות שעשו הורי כבר לא ממש יתוקנו, והפסגה החברתית שפעם הייתי בה היום נראית לי כמו זכרון מודע ישן לתקופה מבלבלת אך טובה. ונשאר לי רק להיפגש עם החברים הישנים, שהכירו אותי שעוד היה מה להכיר, לפני שנסגרתי הרמטית מפחדים וחששות. ולהיות עם האישה שאיתי, שאוהבת אותי, שמכירה אותי. אולי יותר חנון משהייתי בעבר, אבל עדיין אני.
מסכנה, לפעמים אני מוציא עליה את התסכולים שלי מבעיותי עם עצמי. לא מגיע לה. ואז אני מרגיש רע, הכי רע שהרגשתי אי פעם. כל פעם.
גם השפע הזה שסביבי לא עושה לי טוב. אני מרוויח יותר כסף ממה שמגיע לי, ואני יודע שככה זה בהייטק. ועדיין זה מתסכל אותי. המחשבה על חוסר ההגינות בחברה שלנו, האפשרות שאפסיק לעבוד כאן וארוויח חצי או שלישי בכל מקום אחר. אני שונא את זה. לראות את כל הילדודס שסביבי מדברים על טיסות לחו"ל כאילו היו נסיעות עבודה בין כפר-סבא לתל-אביב, בזמן שבוער בי היום חשק עז מתמיד לארוז ולטוס, שוב ושוב – אבל אני לא יכול למלא את התפקיד של הילדים סביבי. להם יש בטחון, הם למדו באוניברסיטה את "הדבר הנכון". הם לא פוחדים להוציא מילה מהפה שמא תהיה טעות, והם לא חושבים פעמיים לפניה.
אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווף.
אני לא מאמין שרק לפני שבועיים כתבתי "די, נמאס לי" מהחרדות. והנה עכשיו אני אוכל את זה שוב. תודה לפסיכו' שלי שעזרה לי להבין שיש לי בעיות רגשיות או חרדות שמקורן ריגשי – אבל זהו? שנה המשכתי ללכת אליה אחרי שהבנתי את זה, ולא הרגשתי שאני מתקדם לאנשהו טוב. עדיין לא מרגיש. אז הפסקתי.
כן, אני יכול להאשים את כולם, אני יכול להאשים את עצמי – אבל השורה התחתונה היא זאת:
כדור שלג נערם ונערם, עד שהוא פוגע בעץ.
הלוואי ויהיה כבר קיץ.