עטפתי את זה יפה: "אני רוצה שהיא תהיה האמא של הילדים שלי". ככה הגדרתי את זה שוב ושוב, לחברים הקרובים שלי, לפסיכולוגית, ולכל מי שידע שאני מטיל ספק בזוגיות הזו.

אני מתבייש לומר שאני מטיל בה ספק. כי רוב הזמן אני לא בטוח שזה נכון. רוב הזמן אני אוהב אותה, ורוצה אותה האמא של הילדים שלי. אבל בזמנים אחרים אני מרגיש בחסרונות. דברים שחסרים לי. אולי אבוי לי, ואולי לגיטימי, אבל עם הרגשה לא מתווכחים – רק מנסים להבין.

היא רוצה שגרה, אני רוצה הרפתקאה; היא רוצה ילדים, אני רוצה לזיין; היא רוצה להשמין, אני רוצה אותה פצצה יפה שתעשה לי את זה; היא רוצה חתונה, אני רוצה להבין אם מונוגמיה היא בכלל דבר טבעי, ואז נדבר; היא רוצה להישאר בארץ, אני רוצה לטייל עד המוות; היא רוצה לבשל, אני רוצה לאכול; היא רוצה ללכת לישון, אני רוצה לנגן, לשתות, לעשן, לחיות.

***

את נעלבת שאני קורא לך קונפורמיסטית, אבל יודעת שזה נכון – רק לא מבינה מה הבעיה בזה. אני מצדי, לא שם לב שאני מעליב אותך, יודע שזה נכון, ובדיוק כמוך – לא יודע מה הבעיה בזה. ועדיין, אני מתקשה להיכנס איתך לסירה ולחתור. אולי אלו הפערים האלו, שאת רוצה ימינה ואני רוצה שמאלה, ואולי אני פשוט מכוער ואת יפה לי. ואולי אני יפה ואת מכוערת. ואולי – עם כל הכבוד לאנטי-קונפורמיסטיות שלי – שחור ולבן לא הופכים מסתדרים יחד.

ולסיכום, הבעיה המרכזית שלי היא שאני לא מצליח להחליט ולזרום. אני רק יודע לשחק אותה כזה. זורם. בתכלס אני אחד התקועים והמקובעים שבנמצא. אני משתמש בך כקונטרא לכל מה שאני לא. אני נהנה להישען על הרצונות שלך כאילו הם מנוגדים לשלי, כשבעצם הם אלו שמגשימים את הדברים שאני רוצה לעשות. את הדרך בה אני רוצה לחיות. יש לי בראש ים של הרפתקאות שהייתי מת להגשים. הייתי מת לזיין כוסית, להיות עם אישה מבריקה אך לא מדי, לטייל פעמיים בשנה לפחות ליעדים רחוקים, להתפרנס כמו מניאק, ולהיראות טוב עם ריבועים קלים בבטן. את כל אלו אין לי, ולא יהיה לי. ובמקום לשכוח מזה ולהמשיך הלאה, אני מתבאס שלא ניסיתי להשיג את זה מספיק – ומאשים אותך בזה.

אני מצטער.

והערה לעצמי: לא לדבר יותר על קונפורמיזם ועלינו. אנחנו עושים מה שאנחנו מחליטים לעשות. כל דבר אחר שקורה הוא בגללנו ובזכותנו. לא אחד שמושך, וגם אם כן – הניסיון להבין מי הוא מי תמיד יעלה בתוהו, ועדיף פשוט להקשיב לעצמך במקום להאשים ודמיין שמכעס ומרמור תבוא הישועה.

אני אוהב אותך. את האלוהים שלי.

אני רוצה להתפטר בגלל הבוס שלי
כן כן, הוא אשם, והאצבע שלי מופנית כלפיו ורק כלפיו
זה שאינו יודע לפרגן במילה טובה
אל מול זה שללא מילה טובה לא יודע לעבוד

אז חבל, באמת חבל שכל המשכורת הזו תלך לפח.
אנחנו מצליחים לחסוך כל כך הרבה בתקופה הזו, וזה עשוי לעזור לנו כל כך עם הבית שנבנה עוד מעט.

אבל לא, לא נעים בכלל להעביר יום ועוד יום – כל היום – בתחושות האלו, לנוכח הפרצופים האלו.

פתאום אני מבין: זאת העבודה שלי!
להרגיש חרא ולקבל על זה מלא כסף.
שווה?

והשאלה המתבקשת: האם אני מרגיש חרא כי ככה גורמים לי להרגיש, או כי ככה אני מרגיש גם בלי שיגרמו לי?
מבחינתי – ברור שהם אשמים. האחרים.
אבל הטלת הספק היא קודש לרגליי, אז אולי בכל זאת אני אשם?

איך לעזאזל הגעתי לכאן?!
והיה ואמצא את התשובה – האם היא תעזור לי לצאת מכאן?

***

חוץ מזה, החיים נפלאים.
לא בטוח בשום דבר.

אני מרגיש
מרגיש את זה לגמרי
כל כך מרגיש את זה, עד כדי שאני מרגיש שזה הזמן
שישברו לי השיניים

זה רגע יוצא דופן
זיקוק של מנת אלכוהול מדודה (לא באמת), עם השיר הנכון – ובום. השיר שאני שומע הוא השיר המושלם.

רגע אחד לעצום את העיניים
רגע אחר לפקוח
פתאום, כל הדיבורים על היי-טק נראים לי כל כך מיותרים

החל מנינט טייב ועד ג'ף באקלי – אני מרגיש
שאני חב לכם את חיי
לא כי הצלתם אותי
אלא כי אפשרתם לי להתסכל עליכם
מצילים את חייכם

***

והתחושה המענגת ביותר היא לגלות מישהו חדש
שלא הקשבתי לו באמת עד הרגע הזה
ועכשיו להקשיב לו

זה קורה כל שנה, וזה נהדר.

יותר מיום הולדת

לפעמים
כשאני בעבודה
כל מה שבא לי זה לעשות יוגה

אמנם מעולם לא עשיתי יוגה
אבל זה כל מה שבא לי
להתחבר לעצמי
לגוף ולעצמות
לשרירים נמתחים
ולא למקלדות ומסכים
ואנשים רדומים
ופרצי מזגנים

בזמנים כאלו אני רוצה לחבק אותה
אפילו שכשאני איתה קצת פחות בא לי
בזמנים כאלו אני חושב שהיא ה-אחת בשבילי
אפילו שכשאני איתה אני ספקן גדול
כמו הטוסיק שלה
שהוא לא כזה גדול, בכלל
אבל מספיק גדול כדי
(שבשילוב עם יותר מדי פורנו שראיתי בחיי)
ארצה שיהיה קטן יותר

לפעמים כשאני חולה
אני דווקא קצת נהנה לשכב ולהתבטל
ולא לספור את הזמן עד שאבריא
אפילו אם זה סתם צינון
זה נחמד

אבל כשאני ממש חולה
או אם שתיתי קצת יותר מדי
אני רוצה שזה יעבור
שייגמר

בזמנים כאלו אני מבטיח להיות אדם טוב יותר
אפילו שכשאני בריא אני דווקא די רגיל
בזמנים כאלו אני מבטיח הבטחות
ובזמנים אחרים מקיים קצת פחות

לפעמים אני שואל את עצמי
לו היה זה יומי האחרון, הייתי מרוצה?
בזה הייתי מסתפק?

והתשובות לא נעימות לי.
לא כי אני רוצה להספיק יותר, אלא פשוט כי אני רוצה לשחרר
הרי אין טיול להודו או חוויית אקסטרים כלשהי
שתאשר לי למות בשקט, בחיוך
זה רק איזה בורג
חלוד ומטומטם
שתוקע אותי יום יום, שעה שעה
ולא מאפשר לי לחייך
לו הייתי מת היום

האבסורד הוא
שככל שאני חושב על הבורג הזה, מתרכז בו,
כך אני מצליח להשתחרר

אבל
לפעמים
אני מרגיש שהלכתי בחיים
יותר מדי רחוק
עם הבורג הזה תקוע לי ברגל

כך שאם פתאום אשתחרר ממנו
יותר מדי שינויים עלולים לקרות לי בחיים
וזה בעייתי
כי למדתי לאהוב חלק מהם

או שהתרגלתי?
פאק

גזען או קונפורמיסט, תקראי לי איך שתקראי לי

או אל תקראי לי בכלל

אם אני לא אתאמץ להישאר רזה, בינוני, אף גדול וגוף חטוב

אם את לא תתאמצי להישאר רזה, צ'אבית (כמו שאומרים), אף כפתור וגוף נחמד

זה ייעלם

המשיכה הקטנה שהייתה בנינו, כשרק הכרנו ולא ידענו

תיעלם

זה לא אישי

זה מאוד מאוד אישי

את האישה, ואני האיש

וזה לא יאומן כמה קשר יש בין נמשך למרגיש

כי ככה, עכשיו, כשאני לא נמשך אלייך ממש

אני מבין כמה זה חשוב

יכול להיות שגם אם היית השולחן היפה ביותר שראיתי מימיי, או פרוסת השוקולד הכי טעימה

עדיין, לעתים, הייתי רוצה להניח יד על שרפרף

ואולי המילים האלו טומנות לי עתיד בודד

ואולי אני מרשה לעצמי לכתוב את מה שכל אחד ואחת מרגיש ומרגישה

איך שלא יהיה

אנחנו בבעיה

כי קודם, כשלא עמד לי ואת צחקת, היה לי רע.

לא בגלל שלא עמד לי (את זה הבנתי. הייתי אחרי קצת בירה, ומעט מאוד חשק)

אלא בגלל שהמציאות שלי הייתה: שלא עומד לי כי אני לא נמשך אלייך, וכי אני יודע שאת מושכת אותי בתנועה, פיזית, למיטה – רק בגלל שכבר שבועיים לא שכבנו. ובכלל, כל העסק הזה שאת לוקחת גלולות, מתבאסת, וגם ככה אנחנו שוכבים פעמיים בחודש…

לא כיף.

לא חוסר המשיכה, לא מעט הסקס, ולא הטקסטים הנגללים בעקבות זה.

אני אוהב אותך, ורוצה אותך אמא לילדיי.

אבל

אני רוצה אותך פצצה,

אני רוצה אותך משתנה.

אני רוצה אותך לא מובנת מאליו, לא לפעמים ולא עכשיו.

אני רוצה אותך חכמה ומאתגרת

אני רוצה אותך שלמה, שבורה, כמו שאת היום, כועסת ומבולבלת ומאושרת

אבל איך לעזאזל מכסים את כל הבורות הקטנים, את כל החורים האלו,

המקומות שאתה אומר לעצמך "שטויות, יש דברים אחרים שמפצים על זה",

אני חושב שפשוט עוברים לחשוב על דברים אחרים

ביי

איכס.
הנה, הגיע הזמן הזה בשבוע בו אני מקנא.
מקנא בהוא שיושב בארוחת צהריים ומצחיק את כולם, מקנה בהוא שמתבאס על ניל יאנג שלא יגיע לישראל, אבל בקטנה, הוא כבר היה בהופעה שלו בחו"ל. מקנא בהוא שהוא כל כך חנון עד שהוא לא שם לב מתי צוחקים עליו ומתי צוחקים איתו. והוא הבוס, אז תמיד צוחקים איתו.
הקנאה הזו באה ביום ראשון, ולאט לאט דועכת עד יום חמישי. בחמישי אני מלך. אי אפשר עלי. אבל עד חמישי יש עוד ארבעה וחצי ימים, וזה מרגיש נצח.
וכך קורה שבכל שבוע מחדש, כמו לופ קבוע, אני מתמודד עם הרגש הארור עלי האדמות. כל חוסר הבטחון נשפך ממני כמו ביוב לים.
באיזשהו מקום, בא לי שיפטרו אותי. אמנם נוח להרוויח שבעה-עשרה אלף שקל. זה מקל עלי מאוד. אבל בא לי שיפטרו אותי. אני גם ככה עובד גרוע, לא פרודוקטיבי, עצלן, למלם, לא אסרטיבי, ועוד תכונות נדרשות שבראיון עבודה לפני שנה שיחקתי אותה כל כך כן ולמעשה אני כל כך לא, אבל מה כבר יש להם לעשות עם זה היום? לפטר אותי? יאללה, קדימה! יש לי עוד מקומות לקנא בהם.
אם היא באה מביקורת, אז תן לביקורת לצאת.
אם היא באה מפגיעות, איך נתחזק?
אבל דבר אחד בטוח – לא משנה מאיפה היא באה, ולאן היא הולכת – אני שונא אותה. שונא שונא שונא.
זה מקטין אותי, זה גורם לי להרגיש בורג, זה מזעזע את עולמי.
ביום ראשון.
אפשר לדלג אותם?
אפשר להתבגר כבר ולהפסיק לחפור?
אפשר להיות פחות ביקורתי כלפי עצמי? וכלפי סביבי?
זין בעין. בא לי לשבור משהו עכשיו, לקלל. אני מרגיש פרץ של אנרגיות עצורות בפנים. סביבה מחורבנת. בתאבון.
מבזבז את הזמן.

אין לי כח לראות פרצוף של אישה, שמתנהגת כמו ילדה. שזה מצחיק, כי רוב הזמן אני ילד בעצמי. פשוט אין לי כוח אין לי כוח אין לי כוח.

יהיו פעמים
בהן הילד שלי ידע טוב ממני
אזכור להקשיב ולהיות פתוח
לעתים
אפילו כשאהיה בטוח
אשמור על שתיקה

אני רוצה לתת לו את התחושה
שיש לו מה ללמד אותי
ושלכל אחד יש
מקום בראש, לקבל משהו
ממישהו

חשוב לי שירגיש שאני מרגיש אותו
הקרבה בינינו תתבטא ביותר מחיבוק
אבל בדיוק שם היא תתחיל
במגע, בנשיקה

אביט לו בעיניים ואשאל
אם הוא רוצה קפה
ואדע כמה סוכר הוא רוצה
ואיך היחסים שהוא אוהב
בין החלב והמים

יהיו פעמים
שהוא יבחר בדרכים קשות
או סתם יעשה טעויות, אפילו קטנות

ואני אצטרך להיות אבא טוב
לנשוך שפה,
ולתת לזה לקרות

כי הביטחון והפרגון שהוא יקבל בתמורה
שווים יותר
משאראה לו עכשיו את
הדרך הנכונה

מה יהיה עם הקנאה
שואל, מתעצבן
זה ממש מרטיט לי את הלב
מפמפם, דוחק, מלחיץ

כמו הורמון משתחרר במהירות האור
פקודה קטנה מהמוח
וכל הגוף מרגיש

ואני, במה אני מקנא?

באנשים שנדמה לי שטוב להם באשר הם
באנשים שנדמה לי שלא רודפים אחרי כסף
באנשים שנדמה לי שהכסף רודף אחריהם
באנשים שנדמה לי שלא קשה להם ללמוד לתואר ראשון
באנשים שנדמה לי שיש להם בטחון
באנשים שנותנים לפה לדבר, ללשון להשתחרר
באנשים שחושבים החוצה, לא פנימה
באנשים

***

אין בחיי מקום לקנאה
אני רוצה
להחליט וליישם
לדמיין ולראות
לאהוב ולחבק
לרצות ולעשות

אבל
כל פער קטן בין אלו
מותיר אותי קנאי

פה אני מרגיש שאני חי במלחמה
במקום אחר
לאו דווקא יהיה שלום
אך יהיה אחר

אני כמה לשינוי

אכפת לי מה אומרים עלי
אני חרד ממה שחושבים עלי
לא לוקח בקלות
אך לא מביע רצינות
וכל קשר בין הערכים בהם אני מאמין לדרכים בהם אני הולך
מקרי בהחלט

בראש שלי אני קליל
ברחוב אני אדיש
ברצונות שלי אני גמיש
במעשים שלי אני לא מורגש בכלל

והכל הוא מן הפחד
אין בסיס לאובדן הביטחון
חוץ ממך, אבא
ששיגעת אותי עד כלות הביטחון והאמונה בעצמי

רק מדי פעם, אני נזכר בעצמי
במי שהייתי או שעודני לעתים
נהדר – לשחרר את הפה ולדבר
רק חבל שזה לא קורה יותר